תדמית רוכבי האופנועים: קל לא לאהוב אותנו

תדמית רוכבי האופנועים תמיד הייתה מחורבנת. שום אירוע כזה או אחר לא יוכל לשפר אותה משמעותית. אבל למה? עמוס ברעם חושב בקול רם על נושא שכאוב לכל אופנוען

כתב: עמוס ברעם

קל לא לאהוב אותנו. האופנוענים האלה…

תדמית רוכבי האופנועים

להצביע עלינו בעודנו חולפים בין כלי רכב תקועים בפקקים, מימין ומשמאל, מהר במידה או מהר יותר. רוכבים על קטנועים כאלו או אחרים בנפחים קטנים וגדולים, מצוחצחים או לאו, או על גבי אופנועים גדולים, מהממים למראה, מבריקים וממורקים.

אנחנו שונים. חיים על הקצה. חושבים מרגישים רואים ופועלים. אחרת. מהר יותר. חד. הרבה יותר מהר מהממוצע. שונה.

גם בתוכנו אנחנו שונים

לבושים אחרת. מכף רגל ועד ראש. חלקנו כלל לא. חלקנו הכל מכל וכל. גם בתוכנו אנחנו שונים, מחולקים. כמו כל קבוצה המכילה עשרות אלפי אנשים בעלי אהבה בלתי מסויגת לנושא משותף, בכל קבוצה באופן סטטיסטי תהיה שונות. נושא שמרכז, שרועש, שמשפיע, זה שאותו רואים בכבישים ונושאים אליו עיניים, הוא לב ליבו של תחום שלם. כזה שבארץ, הפך לסלע מחלוקת. כזה שמנסים לדחוק לשוליים (תרתי משמע).

כזה שנעים להתעמר בו כי מכילים וממלאים אותו פזיזים חסרי אחריות מסוכנים ומסכנים את האחרים, בניגוד למדינות מתוקנות בהם מעלים על נס רכב דו גלגלי ואף מאפשרים לו לעקוף (תאמינו לי) במעברי הרים, שם באלפים הגבוהים. תדמית רוכבי האופנועים תמיד הייתה מחורבנת למדי.

מתעוררים שדים

תמיד אחרי אירועים מצמררים מתעוררים שדים ושדונים. מכים על חטא. מנפנפים באצבע מאשימה ״ אמרתי לכם ״. כאילו לא מספיק. כאילו לא די לנו. כאילו. רק כאילו.
למען הסדר הטוב (וזו דעתי בלבד) הכלים עליהם אנחנו רוכבים אינם מסוכנים. הם אפילו יציבים לגמרי וכל רצונם הוא להמשיך ולנסוע ישר כל עוד כוחם במנועם (צאו ולמדו אצל אופנוען מאומן). על העובדה שאנחנו הרוכבים חשופים יותר חס וחלילה בתאונות אין עוררין. אז מה?

רוצים שנפסיק ושנחדול

מה מצפים מאיתנו החברים הסובבים אותנו , להפסיק, לחדול, לרדת מהכלי?
בואו ננסה לחדד: נקודת המוצא היא שאף אחד מאיתנו לא קם בבוקר במטרה להיכנס לסטטיסטיקה העבשה והיבשה.
אנחנו כמו שאנחנו. אנחנו פרצופה של המדינה. מי לשבט מי לחסד.

כמו שאנחנו רוכבים כך אנו חיים. כפי שאנחנו מתייחסים אל עצמנו ולסביבה בעודנו רוכבים על אופנועים, כך אנחנו נוהגים בכלי רכב, כך אנחנו משקפים ומשתקפים בהוויה הארץ ישראלית, הטיפוסית, החמה, הלוחצת והלחוצה.

כמו שאנחנו רוכבים, כך אנחנו גם בתחומי החיים האחרים, לטוב ולרע. לא צריך להקשות יתר על המידה. גם ככה אנחנו אלו המסתכנים יותר מאלו הנמצאים ברכב. כל רכב. אז במקום להקשות פנו מקום.

אל תיצמדו בכוונה לאמצע הכביש כדי שלא נוכל לעבור. אל תחתכו. אל תגבירו מהירות כשאנו עוקפים אתכם. כמו בכל קבוצה גם אצלנו יש כאלו העוברים את הגבול. כמו בכל מקום. אל תטילו בנו רפש כאילו כולנו עבריינים מועדים, חסרי אחריות ומסוכנים לציבור.

מבינים את הסיכון

ואנחנו – מבינים ת׳סיכון. ואת הסכנות. ונמשיך ללבוש אותם עלינו כי… ולא צריך להסביר. אהבה, לא צריך להסביר. וכשרואים אופנוען, כמעט כל אופנוען, צריך להבין שלפניכם אדם מאוהב. שלם. שכל רצונו להגיע שלם מנקודה א' לנקודה ב'. ללא פגע . ללא פצע.

אדם שבחר לרכב על כלי תחבורה שהטבע לא שלם עימו, כלי תחבורה מהקצה. מהקצה שלא סולח. אנחנו חלק. לא נפרדים . זורמים בהרמוניה עם התנועה, לא נגדה. אנחנו עושים טעויות ומשלמים עליהם ביוקר. לעיתים מקבלים הזדמנות שניה. לעיתים לא.

תדמית רוכבי האופנועים – אין עם מי לדבר