אנחנו אופנוענים ויש חיה בתוכנו

מי יותר מסוכנת? חיה שמתגוררת בין צלעות חזה האופנוען או זו שחיה בין קורות שלדת האופנוע, מנסה את מזלה כל אימת שאנו מתניעים אותה. זוהי חיה יפיפייה, מזמינה.
עושה קולות שקשה לעמוד בפניה ובעיקר מטעה. כאילו שנותנים לך הרגשה כאילו אין עליך ואתה יכול לשלוט על החיה, להשתלט ולרסן אותה.

כתב: עמוס ברעם

כל פעם מחדש, כל שיחה, אימון או מפגש אנחנו לומדים אודותיה יותר ויותר. נחשפים יותר ויותר עד שמגיעים למצב בו היא כמעט בת משפחה, חברה, אהובה. אנחנו מתחברים אליה, מתעוררים אליה בבוקר ונרדמים איתה בלילה. היא הופכת מרכז חיים נושא שיחה ומושא הערצה. החיה.

והיא רק ממתינה. מחכה בשקט. יש לה את כל הסבלנות שבעולם. היא חיה מיומנת, חדה וערנית. עברה המון שיפורים, שדרוגים ותכנות מחדש. בני האדם מגדילים לה את הסמ״ק, כ״ס, קג״מ ואת המומנט. מייפים אותה, צובעים, מחליפים ומתלבשים לכבודה במיטב המחלצות הבטיחותיות הקיימות. חובשים כובעים מוזרים ועוד כל מיני תכשיטים.

כי החיה הזאת היא שלנו. היא אחת היפות שיש ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנהוג את החיה המדהימה הזו כשאנחנו לא במיטבנו.

חיה מחייכת חיוך קר

והיא? מחייכת לעצמה חיוך קר. מחכה לרגע הנכון. לשניה החסרה, לזחיחות הדעת הבאה. לעודף הביטחון העצמי, לשואו הבא. לסיבוב הנכון או לכתם המתאים. למבט המזוגג אחרי ששתינו ולעייפות החושים.

היא איתנו כל הזמן החיה. החיה שבאופנוע. החיה שבנו.

ואנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותה ושהצלחנו לאלף אותה. שהיא רגועה ושקטה.

משוכנעים

אנחנו משוכנעים שהצלחנו לרסן אותה ואנחנו בטוחים מכל פגע, בעוד למעשה אנחנו מזניחים לגמרי את החיה שבתוכנו. זוהי המסוכנת ביותר., הנחבאת אל הכלים. זו העולה על החיה שבאופנוע בכל פרמטר אפשרי, מסוכנת הרבה יותר.

שקטה בטוחה ואחראית עד הטריגר הבא.