זה היה נראה כרעיון טוב בזמנו…

"בשביל כבישים כאלו ונסיעה כזו אני רוכב על אופנועים" כתב טל שביט בשנת 2002. אז, יצא עם הסוזוקי וי-סטרום 1000 לרכיבת סובב ומקיף ישראל. בסיום, הוא ישב לכתוב כתבה למגזין "אוטו", ובפעם הראשונה בעבורו, גם בעבור קהל אינטרנטי. הטקסט שלפניכם, פורסם בפורום האופנועים של תפוז, מייד לאחר צאת הגיליון בו פורסמה הכתבה המקוצרת.

כתב וצילם: טל שביט

הקדמה: ובכן זה לקח זמן, אבל מוטב מאוחר וכו´: הנה תיאור הקפת-המדינה
שעשיתי עם הסוזוקי וי-סטרום. כתבה זו מופיעה, בגרסה מצונזרת קמעא, בגליון "אוטו" שיצא זה עתה. בכתבה עצמה אין שינויים מהותיים, אך נוסף כאן קטע נפרד על האופנוע שאינו קיים במגזין. קריאה נעימה.

זה היה נראה כ רעיון טוב בזמנו…

האמת היא שיצאתי לדרך באיחור קל. ארבע שעות אחרי המועד המקורי, ליתר דיוק. לא בדיוק התחלה שמבשרת טובות, תגידו. כך או כך,  ב-07:50 בבוקר יום שישי, ה-3 במאי, אני נועל את דלת הבית,  הולך מאחור לסוזוקי הגדול הצהוב-שחור, שם מפתח בסוויץ´ ולוקח נשימה עמוקה. יאללה, זזים. בתרמיל על הגב יש סווטשירט, זוג מפות שמכסות את כל הארץ, ו… זהו.
לא שזה הפריע לי, אבל באותו שלב כל העסק נראה כמו עוד אחת מאותן יציאות בלתי-מוסברות, משהו שעליו אצטרך לומר אחר-כך  It seemed like a good idea at the time.

מצב הרוח שלי היה מרומם ביותר, אמנם, אבל זה לא אומר שהתעלמתי מהמציאות. והמציאות הייתה שהצבתי לעצמי יעד – איך לומר – קצת יומרני: להקיף את המדינה. לאורך הגבולות, במידת האפשר. נונסטופ. שזה אומר, עצירות לדלק-פיפי-שתיה, וזהו. מרחק משוער: 1,200 ק"מ. זמן משוער: 16 שעות. זו הייתה הסיבה שרציתי לצאת ב-4 בבוקר: שאפתי להימנע ככל האפשר מנסיעה בחושך בסוף הרונדל, כשאהיה מן הסתם שפוך טוטאלית, ו-4 ועוד 16 יוצא 8 בערב.

המסלול המיועד: דרומה עד מעבר הגבול ברפיח, אחר כך לאילת לאורך הגבול המצרי, צפונה בכביש הערבה, כביש הבקעה, רמת הגולן, קריית שמונה, כביש הצפון, והביתה לאורך כביש החוף. סביר בהחלט, לא?

suzuki-v-strom-1000-2002-by-tal-shavit-1יצאתי לבד; זה פשוט היה חלק מהסיפור. חלק מהצורך העז שכרסם בי לצאת החוצה מהחיים האלו, להיות עם עצמי, ולארגן כמה דברים עקרוניים בראש. איזה דברים? ממש לא חשוב. מה שכן חשוב הוא שאין כמו בילוי משותף עם אופנוע, לטווח ממש ארוך, כדי להוציא את ההסתיידות מהעורקים. אם תרצו, הייתי צריך דחוף לעשות Scan-disk , לזהות את הסקטורים הפגומים ואחר כך לבצע דפרגמנטציה לדיסק.
איחוי, בלשון יפה.
בחרתי ביום שישי, בו הכבישים יהיו ריקים כמה שאפשר. בחרתי באופנוע שעל הנייר היה צריך להיות אידאלי: V-טווין בריא, תצורת המנוע האהובה עלי, במבנה של דו-שימושי גדול שמבטיח הרבה מקום לרגליים ארוכות. מיכל דלק של 22 ליטר, 100 כ"ס פלוס-מינוס, ים של מומנט ומה שנראה כמיגון-רוח סביר. ואם נכונה הפרסומת של סוזוקי לגבי מה שרכיבה על ה-DL1000 וי-סטרום עושה לאדם, הרי שארוויח כאן בונוס לא מבוטל בדמות הצערת-גיל. מה רע?
הגדרתי לעצמי שאני הולך לרכב זורם כמה שאפשר, חלק ורגוע, במהירויות שפויות אבל גם בלי להאט הרבה. לרכב רגוע, בלי להתעייף פיזית, שזה אומר ללא בלימות חזקות או האצות חריפות.
עם כמה שפחות עצירות, ממש המינימום האולימפי של צרכי הגוף ומיכל-הדלק. פה ושם קצת חניות-צילום קצרות, וזהו. הצטיידתי בביגוד תחתון צמוד ונטול-תפרים, פרי ניסיון עבר עשיר וכואב, מכנסי ג´ינס צמודים גם הם שלא יתנפנפו – כשזה קורה יום שלם, אפשר לצאת פסיכי – וזה הכל. את המגבונים הלחים, שמצויינים לרענון, לניקוי המשקף מג´יפת-ברחשים ובעת חירום גם לניקוי מקומות אחרים, שכחתי. גם את האקדח, שיכחה שעתידה להתגלות כמשמעותית קצת יותר. לא, ממש לא מה שאתם חושבים (מה שמזכיר לי מיד את הבדיחה על הפולניה, שאומרת לחברתה המודאגת "למה לחשוב שלילי, אולי הוא לא אצל המאהבת, אולי הוא נדרס").
וכך אני יוצא לדרך, עם מיכל שמולא מבעוד מועד, עם שיר על השפתיים הלכה למעשה,  אושר גדול, אבל גם צורך שבוער בעצמותי לנוע, לזוז, להתרחק; צורך שמסובב כאילו בעצמו את יד ימין עוד ועוד. בכוח אני מגביל את ה-DL ל-140, חוצה את גוש דן דליל-התנועה וממשיך לעבר אשקלון. מצומת יד-מרדכי ודרומה הכבישים מתרוקנים עוד יותר. פחות משעה אחרי היציאה אני מתדלק בתחנת הדלק של כפר-עזה – 107 ק"מ עברו בסך-הכל, אבל אני לא בטוח איפה תחנת הדלק הבאה. זה עתיד להיות מוטיב חוזר של כל היום הזה.
כבר בשלב הזה אני יודע שיהיה בסדר. האופנוע ממלא את כל ציפיותיי, כמעט: נוח להדהים, מרווח כמו שאני אוהב, מושב עם צורה כמעט אידאלית, ומנוע… אח, איזה מנוע. ב-120 הוא על 4,000 סל"ד רגועים, וכל פתיחת מצערת מזניקה אותו קדימה עם הפעימות הללו של בוכנות גדולות שיודעות את העבודה. אז למה רק כמעט כל הציפיות? כי רעש הרוח מטריד אותי. ואם זה קורה כבר עכשיו, מה יהיה בסוף היום?
האוופס הראשון מגיע בש"ג של מעבר גבול רפיח. לא נותנים לי לעבור. כדי לנסוע לאורך הגבול עם מצרים חובה נשק, כאילו זה מה שיעזור לי אם יורים עלי תוך כדי רכיבה. ידעתי את זה, תכננתי לקחת את האקדח, אבל איכשהו זה התפלק. יש צ´אנס שבניצנה יתנו לי לעבור, אני שואל? לא, אין, מה שאומר שנוסעים דרך מצפה-רמון. אני לא מתווכח עם החיילים, ועושה אחורה פנה. חליק. במצב הנפשי בו אני שרוי זה בכלל לא משנה. עוד כמה קילומטרים לא יעלו ולא יורידו, וזה לא שמישהו עומד מעלי עם זכוכית מגדלת או סטופר. וחוץ מזה, מעז יצא מתוק – אני עומד לנסוע על הכבישים האהובים עלי ביותר בישראל.

חזרה על עקבותיי עד צומת גבולות, וימינה לצאלים. מצומת טללים ועד מצפה רמון, הכביש המפותל-במתינות הנהדר והכה-מוכר הזה, עובר עלי ברצף של פניות מהירות. פעם ראשונה למיטב זכרוני שאני כאן עם משהו שמוגדר כדו"ש. ה-DL בולע את העיקולים באיזי. לזרום, העיקר לזרום. במצפה אני מתלבט אם לתדלק: 165 ק"מ כבר עברו, יש עוד 145 עד אילת.  מד-הדלק, תצוגת LCD מעצבנת, מראה 4 מתוך 5 סימונים עדיין מוארים, כך שאין בעיה.
אני נכנס למוד שיוט. ימינה, שמאלה, גז. כמה שפחות לבלום. כמה שפחות לזעזע את האופנוע ואת קו-המחשבה שלי, שתופס עצמאות. ה-DL נכנס גם הוא לראש, אוכל את האספלט הריק בנגיסות גדולות. זו הגדולה של V-טווין.  הנינוחות, ההבדל בין צעדים גדולים של רגליים ארוכות לבין ריצה מהירה של רגליים קצרות. נגיסות גדולות, ממש כך, במקום הכרסום התזזיתי של מרובעילינדרים שמזכירים לי שפנים. ובכלל, מאז ומתמיד העדפתי לאכול בביסים בריאים; תמיד אהבתי סנדביצ´ים אמיתיים, עבים כאלו עם פרוסות שנבצעות ביד נדיבה, לזוועת אבא שלי, נצר למשפחת אצולה הונגרית. "ככה איכרים חותכים לחם", נהג לומר, חצי בבדיחות הדעת. נכון, אבא: אפשר כנראה להוציא את האדם מהקיבוץ, אבל אי אפשר להוציא את הקיבוץ מהבנאדם. ככה אני אוהב את זה, כמו איכרים. ככה מרגישים את הטעם יותר טוב. וזה נכון לא רק לגבי אוכל. רגע, אולי עליתי כאן על סלוגן פרסומי חדש? DL1000, אופנוע להתיישבות העובדת…. V-סטרום, בקרוב אצלך בחניה ליד הג´ון-דיר… וואוו. איזה OFF זה היה.
אבל כבר אמרנו שהמחשבות תופסות עצמאות, לא? בעצם בשביל זה יצאנו להקפה הזאת… וכך, אי שם בתוך המכתש, בכביש האופנועים הכי טוב בארץ, מצטרף אלי טרמפיסט. אני מוצא עצמי מנהל שיחה ערה עם פורת*. אחד האנשים הבודדים שהיו מבינים למה יצאתי למסע-לחיפוש-עצמי הזה, אחד הבודדים שהייתי רוצה לצרף למסע כזה.  אני מדמיין מה הוא היה אומר על הקו שלי בסיבוב, על הטעם שלי בנשים, על הגישה לכתבה הזו, על האופנוע, ופה ושם תופס את עצמי אפילו מתעצבן ממנו. קטעים. ימתקו לך רגבי עפרך, פורת. אוי, כמה שאתה חסר.
חולף על פני הישורת הארוכה של המישר, מחייך לעצמי בגלל בדיחה פנימית. עוצר לצלם את האופנוע בין צומת ציחור לצומת שזפון – וקולט שמד הדלק ירד ל-2 סימונים מוארים בלבד. מההה?? יוסטון, ווי הב א פרובלם…
בצומת שזפון כבר נשאר בר-סימון אחד בלבד, והוא מהבהב. זה אומר פחות מחמישה ליטרים במיכל. עד אילת, דרך ההרים, זה 80 ק"מ; אני לא אגיע. אז אנחנו יורדים לכביש הערבה ומתדלקים ביוטבתה. לאילת אני מגיע אחרי 430 ק"מ ו-4 שעות מהיציאה. סו פאר סו גוד.
במרכז העיר אני מקבל את ההחלטה החכמה ביותר שלי, קונה אטמי-אוזניים בבית מרקחת ויוצא לעבר ההרים. השיפור באיכות החיים דרמטי: איזה שקט! הסוזוקי שואב את העליות, מוצץ את הכביש כמו ספגטי, ועושה זאת בחרישיות שגורמת לי להגיע לפניות הרבה יותר מהר ממה שאני רגיל, כשהמנוע לא חושב אפילו להתאמץ. אני מזכיר לעצמי שאני אמור לזרום, ולא לרכב מהר מדי, אבל בפניות היפיפיות האלו אני משתיק את עצמי ונותן גז. יש לו ל-DL,  צמיגי ברידג´סטון טרייל-ווינג, יענו צמיגים דו-שימושיים, לעזאזל, אבל זה לא מטריד אותו או אותי. תענוג.
קצת חבל לי לבזבז את האופנוע ויכולת-ההשכבה הזו על כביש הערבה, אבל תכנית זו תכנית. בצומת ציחור אני חותך חזרה לכביש הערבה, ומכאן ועד צומת הערבה אנחנו נוסעים פחות או יותר ישר, עם חשש תמידי מניידות ולייזרים. האטמים הארורים הללו משנים לגמרי את תפיסת-המהירות שלי, גורמים לאופנוע לטפס מעצמו כל הזמן ל-140 ו-160; בשלב הזה, התנגדות הרוח נותנת את אותותיה בשרירי הצוואר, אני מחזיר את המחשבות שלי מהמקום הרחוק אליו הגיעו, ויורד חזרה ל-120. אחרי כמה דקות האופנוע העקשן זוחל חזרה ל-140. לא תחסום שור… הקילומטרים נבלעים בנינוחות. איזה אופנוע, אני אומר לעצמי בפעם העשירית, איזה מזג אויר, מוסיף לעצמי בפעם החמישית, ומשחרר חזרה את המחשבות לעצמן.

בצומת הערבה אני לוקח שמאלה, לאתר התאונה של טל "נינג´ה" – תאונה שיש לה חלק גדול בהחלטה שלי לבצע את הנסיעה הזו. אני עומד מעל השיפוע התלול, מעל מדרגת האבן הצרה-להדהים עליה נעצר טל, מעל התהום האנכית תחת המדדרגה, מביט ולא מאמין שמישהו שרד כאן. נס, ללא ספק. מסתכל על הסיבוב, מנסה לשחזר, לדמיין. עולה למעלה, נוסע חזרה באיטיות. הנה כאן, החריצים באספלט…
הכביש לאורך ים המלח שומם גם הוא, ואם לא היו ל-DL אגזוזים כל-כך פוליטיקלי-שקטים הייתי אומר שרעם המנוע מהדהד מהצוקים הצחיחים. איזו סביבה לא-ידידותית לסביבה. מפעלי ים המלח ממש לא עוזרים, מושלכים בתוך הנוף העוין כמו צעצוע-ענק צבעוני שאיזה ילד זרק בהסח-הדעת, פולטים עשן מכוער לשמים המתכתיים. אני מתנחם בפיתולים בהמשך, שמביאים אותי עד תחנת הדלק בצומת בית הערבה. בחניה עומדים שני קאוואסאקים גדולים. התדלוק מתבצע בשעה 14:45, ומד המרחק מראה 707 ק"מ – מה שאומר שאני שומר בשלב זה על ממוצע של 100 קמ"ש, אחרי 7 שעות באוכף.
אחרי התדלוק אני הולך לקנות משהו לשתות, בפעם הראשונה היום (!) – בלתי מוסבר, מה שקורה איתי – ואומר שלום לאנשי הקאוואסאקים. מתברר שהם חיפאים, בדרך חזרה מכמה נגלות בכביש ערד. במונחים נורמליים, הם עשו חתיכת דרך בשביל להגיע לכביש-ההשכבות המיתולוגי הזה. במונחים שלי, נכון להיום – כסף קטן… מתברר שהם רוכבים חזרה דרך כביש הבקעה, ואנחנו מסכימים לנסוע יחד. הם מתעכבים כמה דקות – אחד הקאווים, מתברר, משפריץ מים דרך מיכל העיבוי אחרי נסיעה, וצריך להשלים את החסר – ואני נע במקום בחוסר מנוחה.

* * *

ואז נופל לי האסימון. אני אחרי 700 קילומטרים של נסיעה, ואין לי סבלנות לחכות. אני רוצה לעלות מיד על האופנוע, ובאמת ובתמים לא רק מוכן אלא גם רוצה לעשות עוד 700. אין שום מיחושים, שום שריר כואב, הישבן כמו חדש (טוב, כמו שהיה קודם). ממש לא להאמין. רכבתי כבר בעבר מרחקים כאלו ויותר ביום אחד, אבל מעולם לא התקרבתי לנוחות ולחוסר-המאמץ שהם מנת חלקי הפעם. או לכיף. אני קולט שאני פשוט בהיי היסטרי, תוצאה של הזרקה ישירה של דו"גיות למוח במנה גדושה ומרוכזת. האופנוע הנכון, בכבישים הנכונים, במזג האור הנכון. חתיכות הפאזל התישבו במקומן ברובן המכריע מאז השיחה עם פורת, ואני פשוט רוצה עוד ועוד.

סוף-סוף אנו יוצאים לדרך – בחיי שכך הרגשתי, ´סוף-סוף´, למרות שזו היתה הפסקה של אולי רבע שעה – ותוך דקות מתחברים לעוקף-האינתיפאדה ממזרח ליריחו. יש לנו כאן פחות או יותר רשיון פתוח לתת גז, ואנו מנצלים זאת היטב. בהמשך מתגלה לי עוקף נוסף שלא היה מוכר לי, סביב איזור עוג´ה, וזה כבר ממש מסלול המראה/אימונים/מירוצים: הכביש נע מזרחה עד הגבול, צפונה לאורך הגבול ואז חזרה מזרחה, בלי תנועה, עם שדה ראיה בלתי מוגבל, אף לא זכר למשטרת תנועה – מה כבר יש להם לחפש כאן, הרי היבול היומי יהיה דל ביותר – ופה-ושם פניות סופר מהירות. יייייי-האאאאהההה!
אני נדהם מהתחושה הנטועה שמעביר ה-V-סטרום, גם כשהוא נטוי על הצד במהירויות הקרובות ל-200. אמנם כאן, יותר מכל, מורגש הפרונט הקצת-קל-מדי, תולדה של חלוקת משקל דו"שית אופיינית – יותר על הגלגל האחורי מאשר באופנועי ספורט – פלוס מנוע V עם בוכנה אחת השלוחה לפנים, אשר מחייב באופן מסורתי מיקום אחורי יחסית בשילדה. על כל זה אני לא חושב באותו זמן, אלא על כך שאולי אני קצת מגזים, בהתחשב ביעודו של האופנוע ובצמיגי הטרייל-ווינג. חושב, ועונה לעצמי: לאאאאא. תן להתבטא, אחי. באחת הישורות אני מושך את ה-DL למקסימום, כמה שהוא מסוגל, והמחוג נעצר על 220 קמ"ש. די והותר. מיגון הרוח הפסיק להיות יעיל הרבה לפני שמחוג המהירות הפסיק להתקדם. באין רוח נגדית, 160 הוא הגבול העליון לפני ששרירי הצוואר מתחילים להתאמץ כנגד הרוח הדוחפת את הראש לאחור. עם רוח נגדית השלב הזה מגיע פה ושם גם ב-130 קמ"ש. רוב הזמן זו דרך יעילה למדי למנוע מעצמך שלילה מנהלתית מיידית ואולי גם בילוי קצר בבית-מעצר.
צפונית לג´יפטליק הכביש מתחיל להתפתל, לעלות ולרדת, וה-V של ה-V-סטרום מתחיל להפגין שרירים. הרבה זמן לא נסעתי בכביש הזה, ושכחתי כמה הוא מהנה; במיוחד עם האופנוע הזה, שיש לו בוכנות בריאות ומיד-ריינג´קטלני. בלי צורך לשחק בדוושת ההילוכים יורה עצמו הסוזוקי החוצה מהפניות, 6-5 אלף סל"ד, ממש לא צריך יותר; המומנט זורם לגלגל, הנוף זורם בצדדים בקצב תואם, ואני שר בתוך הקסדה. בשביל כבישים כאלו ונסיעה כזו אני רוכב על אופנועים.
בפניה למלכישוע שני החיפאים פונים שמאלה, אני מנופף להם לשלום וממשיך הלאה. לא להאמין איך המרחקים מתקצרים, כי חיש-קל עוברת בית-שאן משמאל ל-DL, ותיק-תק אנו מתגלגלים על-פני הערוץ בו היתה עמדת-החירום של הגדוד שלי. זה בכלל מתגלה כמסע-נוסטלגיה צבאי לא קטן, הסיפור הזה: ברפיח עשינו מילואים, בצאלים נפרדתי לשלום מהגדוד, לאורך הגבול המצרי עד אילת ובערבה התבצע שרות-מילואים נוסף, כנ"ל לאורך ים המלח, במהלך מלחמת המפרץ, כשמעלינו ראו השומרים היותר-ערנים בלילות את הטילים בדרך לארץ; באזור העוג´ה ישב הגדוד שלי בסדיר, יותר צפונה היה אימון-הגדוד הראשון שלי כמפקד-סוללה, בחמאם-אל-מליח ישב גדוד השריון עם המש"קית-ת"ש שהייתי שרוף עליה… וואוו. הזכרונות צפים ועולים, מנה בריאה של נוסטלגיה לתקופה אחרת, תמימה ונטולת דאגות. אני נזכר איך הייתי נוסע עם ה-CX500 לבסיס במבוא-שילה, על דרך אלון (שאז עוד נקראה "דרך ארץ המרדפים"), דרך כל הכפרים הערביים… באמת תקופה אחרת. אפילו אלוף הפיקוד הכיר את הקצין המשוגע על האופנוע.

suzuki-v-strom-1000-2002-by-tal-shavit-2
צמח. חולף בזלזול על פני תחנת הדלק, ימינה, בואך חמת גדר, מטפס בכביש המפותל והצר לדרום הרמה. הנוף המשגע גורם לי לעצור פעמיים במהלך העליה. למעלה, ברמת הגולן, אנחנו נכנסים לארץ אחרת. שומם לגמרי כאן, אבל ירוק, ירוק מאד, והשטח המבותר משחק עם עצמו בנחשים וסולמות. כל קילומטר הסביבה נראית אחרת. זריקת רענון לעיניים, אחרי יותר מחצי יום של חום וצהוב יבשים בעיניים. השעה 16:30 בערך, ובמישור הגבוה של הרמה שורר מזג אויר קריר שחודר דרך המעיל הדק. יחד עימו חודרת ההכרה שאולי לא הבאתי ביגוד מספיק חם להמשך הערב, ושלא נשארו לי ממש הרבה שעות אור.

אי-שם אחרי צומת עין-זיון אני פוגש רכב משטרתי שעוצר כל מי שנוסע במקום הרגיש הזה בשעה מוזרה שכזו – יום שישי לפנות ערב. אני לא נראה חשוד, למזלי, ונהנה מהתגובה כשאני מספר להם מאיפה באתי ולאן אני הולך. חותך את בוקעתא, וב-17:00 עוצר לתדלק במסעדה. שיחת חולין קצרה עם המתדלק, הראשונה של אותו יום למרבה הפלא, מילה-שתיים עם קבוצת ילדים שהתקבצו סביב המפלצת הצהובה-שחורה, ואני בדרכי למג´דל שאמס, הנקודה הצפונית ביותר של המסע. בכיכר המרכזית של הישוב אני מגלה את הפסל של לוחמי-החירות הדרוזים, עם… דגלי פלסטין נעוצים בראשו. מסביב תלויות כרזות בצבעי לבן-ירוק-אדום. עוד אופס?

אני יורד מהאופנוע, מתחיל לצלם בנונשלנטיות מעושה, ומסביב משתרר שקט. אט-אט מתקבצות מכוניות נהוגות בידי צעירים, נעמדות סביבנו. הסיטואציה מקבלת טונים ממש לא נעימים, אבל המשימה הצילומית נמשכת: פוזה של ה-DL תחת הפסל, ובשלב הזה כבר שוררת דממה מסביבי. המכוניות שעוד נוסעות בכיכר עושות זאת בשקט מופתי, הולכי הרגל נעצרו ומביטים בי. איש אנו מוציא מילה מהפה, אף ילד לא בא לשאול על האופנוע. Creepy.
בירידות לכיוון נוה-אטי"ב אנ נושם לרווחה. השמש הנמוכה מסנוורת, המשקף שמטונף משכבות-שכבות8_568 של מיץ חרקים שהתאבדו עליו ("מה הדבר האחרון שעובר בראש של ברחש שמתרסק על קסדה? החור של ה…") מחריף את בעיית הראות. בשלב הזה אני כבר לא כל כך נהנה. בקריית שמונה אני לוקח צפונה, מביט בדאגה על הרכס ההרים של אצבע הגליל שמתנשאים מעלי, עטויי עננים. הפינאלה, כך נראה, הולך להיות קשה.
שמאלה לכיוון כפר גלעדי, וה-DL מטפס מעלה בעליצות. ליד מרגליות הזכרונות מכים בי בעוצמה אדירה: כאן הורדנו את התומ"תים בלילה סוער, כאן הלכתי עם החיילים החדשים במסע-אלונקות… אני מתאפק לא לבקר את העמדה הישנה. הצורך להמשיך ולנסוע עדיין בוער בי, אחרי 11 שעות באוכף. בכביש הצפון אני פונה שמאלה ודרומה, מצלם פעם אחרונה באור-הדמדומים הכלה והולך, שולף את השכבת-ביגוד-אקסטרה מהילקוט ומקלל שוב את עצמי על המגבוניים הלחים שנשארו בבית. המשקף ממש מטונף – איך אני ארכב עכשיו? ועוד בכביש הצפון הצר והמפותל? ואכן, כאן מגיע הקטע הקשה ביותר של המסע: אני בכל זאת קצת עייף, ומתקשה לשמור על ריכוז. בעיקר, קשה לי לראות את הכביש כי אנו באותה שעה מעצבנת כאשר כבר חשוך, אבל לא מספק חשוך כד שהפנס יאיר משהו. בנוסף, קר לי והרעב מתחיל להציק – לא אכלתי כלום כל היום. העננים נמוכים, פה ושם אני ממש בתוכם…
אחרי רבע שעה אני מתנער. צריך לעשות משהו. כדי להתעורר כמו גם כדי להתחמם, אני מתחיל ללחוץ את הסוזוקי הגדול בכביש המאתגר כפי שלא לחצתי כל היום: בולם אל תוך הפניות, משכיב, מאיץ בחוזקה ביציאה, הכל כדי לגרום לי לעבוד על האופנוע וכדי לתת זריקת-אדרנלין למוח.
זה עובד. מכאן ואילך אני לא מרגיש את העייפות, הרעב או הקור. כביש הצפון הופך לסימפוניה מוטורית לשני גלגלים ושתי בוכנות. המנגינה נמשכת גם כשהכביש הופך לח ואחר כך רטוב – ירד גשם, מתברר – והופה, אנו עוברים עוד שמות מוכרים ועמוסי-זכרונות. בירנית, שומרה, לילות מארבים בלבנון כקת"ק צעיר עם החטיבה הדרוזית הצפונית, כניסה עם הסוללה דרך א.ג. 14, או אולי זו היתה אבן גבול 6? לא חשוב. הרבה לפני שציפיתי אנו משאירים את שלומי מאחורינו, הכביש מתיישר (אני נאנח בתוך הקסדה, כי אני יודע שמכאן ואילך כבר לא יהיו סיבובים מעניינים), ומגיעים לצומת בצת.
הנסיעה המנהלתית דרומה והביתה מחזירה אותי לפרופורציות. המהירויות בהן נסעתי על הכבישים השוממים של שולי המדינה, ושנראו לי כל כך מתונות, הופכות להיות סכנת-רשיון בכבישי המפרץ. אני מוחזר למציאות באכזריות כאשר מכונית נכנסת לי לנתיב, ואני קולט את פער-המהירויות בינינו. הירידה ל-100 היא כמעט כמו קפיצה מרכבת דוהרת ונחיתה על הקרקע: לא יכול להיות שמד המהירות מדוייק!

חיפה התחתית ריקה מאדם, ואני חותך את העיר בגל ירוק ומוח שמחפש איפה הכבישים הפתוחים שליוו אותי כל היום. יו, כמה שאני לא רוצה להיות כאן. לא רוצה לחזור. למעלה מ-1,000 ק"מ, וזה לא מספיק. על כביש החוף אני מתרכז במשימה הקשה של להחזיק את המהירות על ערך סביר.
ב-20:55, אחרי 3 שעות פחות ממה שתכננתי במקור, אני מכבה את המנוע ליד הבית במושב, ומסיר לאט את הכפפות והקסדה. נשאר יושב דקות ארוכות ליד האופנוע המופלא הזה שלקח אותי 1,175 ק"מ ב-12 שעות ועוד שעה ועוד 5 דקות. מאזין לקולות ההתקררות של המנוע. אני מלא ב-HIGH אדיר משולב בשקט פנימי כמותו מזמן לא חשתי, ולחלק גדול מכך אחראי הסוזוקי המגודל והמכוער הזה. אני לא ממוטט, לא שפוך, לא קרוע ולא בלוי, אחוי. שום שריר לא מזכיר לי את קיומו, והעכוז שלי לא מזכיר את זה של קופים מסויימים. פשוט לא להאמין.
1,175 ק"מ. 80 ליטר דלק, פלוס מינוס. 14.7 ק"מ לליטר. 1 בקבוק משקה קל אשכוליות (מה שאומר שאני עשיתי בערך 3,600 ק"מ לליטר). 90.4 קמ"ש, ממוצע כללי. הדיסק מאוחה. הפאזל שלם. ההחלטות הנדרשות התקבלו והמסקנות – הנכונות, אני מקווה – הוסקו. הראי בבית מראה שמבחוץ לא ממש רואים שנהייתי צעיר יותר, אבל בפנים זה בהחלט מרגיש ככה.
Mission Accomplished

על האופנוע, בקצרה.
עיצוב: או ששונאים אותו, או שלא אוהבים אותו… אופנוע גדול, גבוה, עם תחושה של הרבה "חומר" בחלקו העליון – רזה למטה, רחב למעלה. מלפנים זה הפיירינג והמיכל, מאחור – הזנב עם האגזוזים.
תנוחת רכיבה: זקופה, כמו בדו"ש. הרגליים ממוקמות די אחורה, יחסית למה שציפיתי. לא צריך לשלוח ידיים הרחק קדימה בשביל למצוא את הכידון, כמו נגיד ב-TDM (הקודם – ב-900 עוד לא בדקתי) או ב.מ.וו 1150GS. המושב יהיה גבוה למי שנמוך מהממוצע.

מנוע: גרסה ממותנת (98 כ"ס ב-7,600 סל"ד, 10.3 קג"מ ב-6,400) של מנוע ה-TL1000. למי שמתעניין, זה קורה בגלל שסתומי יניקה קטנים יותר, תזמון שסתומים אחר, ופחות הרמה של השסתומים. בואו נגיד ש"ממותנת" זה מונח יחסי. בראשון, בגלל יחס-העברה קצר יחסית (ראה בהמשך), ווילי´ז זה ענין קליל עד אלים. המנוע הוא תחנת כוח נעימה ביותר לשימוש, בגלל שיש מה שרוצים, מתי שרוצים וכמה שרוצים, ובגלל שאלו רק שתי בוכנות שעושות את העבודה. הכי כיף – להחליף הילוך ב-6,000 ולקבל שוב בעיטה בתחת ב-5,000. ויברציות אין, בכל אופן לא מהסוג שמזמזם בידיים או ברגליות – אבל בהחלט יודעים שיש מנוע גדול שם למטה: מעין פעימות, שאני אישית מת עליהן. זו בודאי לא פעולה חלקה ומשיית, לשמחתי. אין גם רעש, למעשה – האגזוזים הענקיים בולעים הכל. יש גם, לבעלי המודעות לסביבה ביניכם, ממיר קטליטי.
הילוכים: יש. 6. פעולת ההחלפה מצויינת, כולל בלי קלאץ´. פריסת ההילוכים רחבה יותר מב-TL, בגלל שישי ארוך יותר (בערך ב-9%, למי שזה חשוב לו) היחס הסופי קצר מב-TL כך שמקבלים בעצם חמישה הילוכים ראשונים שהם קצרים יותר, ועוד הילוך שישי ארוך במיוחד לשיוט. מה שיוצא זה 5,000 סל"ד=150 קמ"ש בהילוך שישי, יחס מאד רגוע שהופך את השיוט במהירות גבוהה לנעים ונינוח. יש לציין של-V-סטרום אין מצמד-החלקה כמו שיש ל-TL, שמיועד שם למנוע נעילת גלגל אחורי בעת הורדת הילוכים אגרסיבית.
מושב: בעל צורה קעורה שלא מבטיחה רבות, אבל מתגלה כמצויינת. הגובה – 840 מ"מ, וזה נשמע יותר גרוע מאשר במציאות. מצד שני, אני לא בדיוק נציג טוב של רוכבים מאותגרים אנכית.
מיתלים: הצלחה גדולה. זה מה שצריך לכבישים של הארץ. מהלך של 160 מ"מ (או-קיי, מאחורה זה 159 מ"מ), מספיק בשביל לספוג הכל אבל לא מספיק בשביל להיות רכרוכי. מלפנים אין כיוונים בכלל, מאחורה יש. כיוון עומס קפיץ באמצעות בוכנה הידראולית – נגיש מאד, אבל קצת מעיק לביצוע. צריך לסובב הרבה וזה מעייף ידיים שרגילות בעיקר להפעיל לחץ על מקלדת. יש גם כיוון שיכוך-החזרה, באמצעות בורג בתחתית הבולם. תכנון גאוני מביא לכך שאי-אפשר לתקוע שם מברג בלי לחטוף כוויה מהאגזוז, אז ראו הוזהרתם. לא מצאתי צורך לשחק עם הכיוונים, אגב.
בלמים: 310 מ"מ x 2 קדימה, 260 מ"מ אחורה. קצת מפתיע, אבל באופנוע של 207 קילו יש בלמים קדמיים עם קליפרים בעלי 2 בוכנות בלבד! ועוד קליפרים צפים (דהיינו, שתי הבוכנות באותו צד)! אבל זהו מקרה שבו התכל´ס עובד יותר טוב מהמפרט. לא היה צורך ביותר משתי אצבעות על המנוף בשום שלב של היום (אם כי האמת חייבת להאמר – הבלמים לא עבדו קשה מדי). יכול להיות שהמנוף של הקדמי יהיה קצת רחוק מדי לבעלי האצבעות הקצרות ביניכם.
צמיגים: "19 קדימה, "17 אחורה, עם מידות מפעם (110/80 קדימה, 150/70 אחורה). דו-שימושיים, לפחות לפי ההגדרה והשם, אבל ממש לא הייתי רוצה לרדת לשטח איתם, בטח לא על האופנוע הזה. חוץ מזה – אלו צמיגי "טיובלס" רדיאליים, והם מתנהגים בהתאם. מצויינים.
בעיר: גדול, בעיקר. לרוכבים קצרים תהיה בעיה, כאמור (ודיברתי עם אחד או שניים, כדי לוודא). אבל התפעול מעולה, מאד שליט, הכידון הרחב והתנוחה הזקופה נותנים שדה ראיה גדול והרבה בטחון. כמו דו"ש, רק יותר חזק. התאוצה ברמזורים – קטלנית. רוצח שקט. וויליס R אס.
מחוץ לעיר: בהשכבות יש תופעה שנדמה לך שאתה סוחב איתך המון אופנוע, בגלל החלק הקדמי העצום שתקוע לך בתוך שדה הראיה ומשרטט קשת ארוכה בכל הטיה. אחרי שמתרגלים, ההרגשה היא שאפשר לעשות הכל. יש בעיה אחת – הפרונט מרגיש קצת "צף" על הכביש. זו לא בעיה גדולה, אבל ברור שהיה יכול להיות שם קצת יותר משקל. זה המחיר של תצורת-הדו"ש. ההיגוי קל, גם בגלל זה וגם בגלל הכידון הרחב, אבל האופנוע מגיב לאט ובמתינות – יש לו בסיס גלגלים של 1,535 מ"מ, יאכטה במונחים של אופנועי-ספורט, וגם גיאומטריית ההיגוי מכוונת יותר ליציבות מאשר להיגוי חד ומהיר. בכלל, כל האופי של ה-DL מכתיב נסיעה "עגולה", חלקה, זורמת, בהילוכים גבוהים/סל"ד נמוך וכן הלאה. החרטום שוקע הרבה בבלימה, וזה עוד מחיר של הדו"שיות – מהלך ארוך יחסית, קפיץ רך וכו´. לעומת זאת, אין כמעט בכלל נטיה של האופנוע לנסות וליישר את עצמו כשבולמים בכניסה לפניה, דהיינו בלימה משולבת בהטיה. לא שתתקל במצב כזה לעתים קרובות.
דלק: 22 ליטר במיכל, תיאורטית. הלכה למעשה, אם מאמינים לתצוגת הדלק (ראה בהמשך), לא תגיעו גם לניצול 20 ליטר מתוכם. צריכת הדלק גבוהה, כרגיל בטווינס מוזרקי-דלק – ממוצע של 14.7 ק"מ לליטר בנסיעה שכולה מחוץ לעיר, עם יד מתונה על הגז רוב הזמן.
מיגון רוח: טוב עד 160 קמ"ש, אבל יותר מדי רעשי רוח, כבר מ120- – לרוכבים נמוכים יהיה יותר שקט, כנראה.
אבזור ושעונים: המראות מכוערות, אבל יעילות מאד. שעון הדלק מזייף ומטעה, ואני אישית לא מת על תצוגת LCD. יש שני מדי-מרחק מתאפסים (TRIP 1/TRIP 2 וכו´) – שימושי. יש סבל יפה, עם ווי עיגון (אם כי אני מודה שלא בדקתי האם האגזוזים מחממים את מה ששמים על הסבל…). הפנס הקדמי חזק מאד.

נתונים עיקריים:
מנוע: 4 פעימות, V-טווין, 4 שסתומים לצילינדר, גלי-זיזים עיליים כפולים.
מהלךxקוטר/נפח: 66×98 מ"מ/ 996 סמ"ק
יחס דחיסה: 11.3:1
הספק מירבי: 98 כ"ס ב-7,600 סל"ד (קו אדום: 9,500)
מומנט מירבי: 10.3 קג"מ ב-6,400 סל"ד
הילוכים: 6
מיתלה קדמי: מזלג 43 מ"מ, מהלך 160 מ"מ, זוית 26.5 מעלות, מפסע 110 מ"מ
מיתלה אחורי: מהלך 159 מ"מ, כיוון שיכוך החזרה ועומס קפיץ הידראולי
צמיגים: ברידג´סטון טרייל ווינג רדיאליים, קדמי 110/80-19, אחורי 150/70-17
בלמים: קדמי – 2 דיסקים 310 מ"מ, אחורי 260 מ"מ, קליפרים דו-בוכנתיים צפים
בסיס גלגלים: 1,535 מ"מ
גובה מושב: 840 מ"מ
מיכל דלק: 22 ל´
משקל יבש מוצהר: 207 ק"ג
מחיר לצרכן: 75,979 ש"ח (בשבילכם, 76,000)
אחריות: שנתיים, ללא הגבלת ק"מ

* אברהם פורת, מותיקי ובכירי כתבי הרכב בישראל, איש "אוטו", נהרג ביולי 2001 בתאונת מסוק.

מודעות פרסומת