אופנוע הוא כלי רכב מסוכן. כמה פשוט. ורכיבה ספורטיבית על אופנוע כביש היא מלחמה כנגד השעון. מלחמה כנגד הרוכב שלצדך, מאחוריך או (חס וחלילה) מלפניך. כחלק מהמערך שמייצר ומשמר את שדה הקרב הזה, ברור שיש גורם אחד בלבד שנושא באחריות לגורל הרוכב. רק אחד.
כתב: ג'אנגו
פורסם בפול גז ביולי 2004
אופנוע הוא כלי רכב מסוכן. כמה פשוט
אין לי נתונים סטטיסטיים עדכניים והאמת שהם גם לא ממש מעניינים אותי, כזכר בוגר המשוטט בג'ונגל האספלט של ימינו, אני מכריז בזאת שרוכב אופנוע מועד לנזקים בגוף יותר מהנוסע במכונית.
אני לוקח את זה צעד קדימה ומכריז בקולי קולות שרוכבי כביש ספורטיביים מועדים לנזקי גוף יותר מרוכבים אחרים.
למה? כי רכיבה ספורטיבית היא מלחמה, מלחמה אכזרית. אין רחמים, אין שבויים, אין (כמעט) מרווח טעות, אין מו"מ להפסקת אש.
זה מתחיל בעולם הדימויים הכוחני שמרכיב את השיח האופנועני.
עולם הדימויים הזה ניזון מכל הנוגעים בדבר, יצרנים, עיתונאים, אופנוענים.
הנה מהמותן: "תנוחה קרבית, לפוצץ גזים, סטריטפייטר, הטורף החדש לבית, עמלץ, נתן לו בראש, לוחם בדרכים, מראה אגרסיבי" ועוד.
רכיבה ספורטיבית היא מלחמה
רכיבה ספורטיבית היא מלחמה כנגד השעון. מלחמה כנגד הרוכב שלצדך, מאחוריך או (חס וחלילה) מלפניך. מלחמה כנגד הפחד, מלחמה כנגד התשתית הבוגדנית, כנגד רשויות האכיפה, מלחמה לסחוט עוד טיפת אדרנלין ומעל הכל היא מלחמה כנגד קול ההיגיון הבריא.
ואנחנו אוהבים את המלחמה הזו. אוי כמה שאנחנו אוהבים אותה… אנחנו מתענגים על דימוי האופנוען הלוחם הנועז עטוי בשריון עור וקסדת קוולאר, אנחנו מכורים לדחף הבלתי מנוצח לבדוק את הגבולות של עצמנו בכל פעם מחדש.
עוד סנטימטר, עוד קמ"ש, זווית יותר קיצונית, עוד כוח משכר…
והנה חרוז: אם זה לא היה מסוכן, לא היינו כאן.
רק אחד נושא באחריות לגורל שלי: אחד!
אני חסר יומרה להטיף בשער ובוודאי שלא להפנות אצבע מאשימה לשום כיוון כי ברור לי שהאצבע תבצע פניית פרסה ותצביע ישירות למרכז החזה שלי.
כחלק מהמערך שמייצר ומשמר את שדה הקרב הזה, ברור לי שיש גורם אחד בלבד שנושא באחריות לגורלי. אני.
כלוחם שנכנס מרצונו החופשי לקרב, באחריותי שני נושאים שיגבירו את סיכויי לשרוד, תקינות הציוד שלי וכישוריי לעשות בו שימוש יעיל.
אופנוענות היא לא עבודת צוות. נכון, כמו כל תחום עניין יש בו גם מישור חברתי.
רכיבה בצוותא היא אחד מהביטויים השכיחים והמהנים ביותר של האופנוענות, אבל בואו לא נטעה: ברגע האמת של האופנוען הוא תמיד יהיה לבדו.
ישראל ערבים זה לזה (נגיד), אופנוענים לא (גם אם מאוד ננסה).
והאמת אינה תמיד יפה, לפעמים היא כואבת וגם אכזרית.
אבוי למנוצחים ואבוי למשפחותיהם.
אמתתתתת… חסר לי המשך לכתבה הזו… תעבדו על זה השארתם אותנו סקרנים..