לאחר תאונת אופנוע קשה, מגיע תורו של שיקום קשה לא פחות. זהו טור נוסף שהוצל מהאבק של ארכיוני ההיסטוריה וממשיך מהתאונה שתוארה בטור "החטא ועונשו".
כתב: ג'אנגו
אחרי תהליך שיקום ממושך
מאה ימים מאז היום הארור ההוא.
מאה ימים שתחילתם כאב והלקאה עצמית, ואחריהם תהליך שיקום ממושך, שלי ולא פחות שלו. 1800 שעות ערות, 50 אחוז מהן מוקדשות לעיסוק מחשבתי או מעשי בעניין. צאו וחשבו (וגם תחזרו בבקשה).
אחרי מאה ימים ולילות, שנינו מוכנים ומזומנים בערך לחוויה המתקנת.
למסע כזה לא יוצאים בלי חבר קרוב, אני מוודא שסחרוף ערוך ודרוך, והאוזניות נחות היטב מתחת לקסדה.
מעקה הבטיחות שוצף
בתחושה מעורבת המורכבת מהתרגשות מהולה בסקרנות וחשש, אני מתמקם באוכף. חלקיק הזמן ההוא חקוק בדברי ימי לנצח, לבקשת הקהל אני מסוגל לשחזר בפרטי פרטים את נקודת הזמן שבה העולם עבר ממצב זוויתי למצב מאוזן.
ברזולוציה של מסך פלסמה בתול, אני רואה את מעקה הבטיחות שוצף אלי במהירות, שומע את רעש התנפצות הכלי והאדם אל האספלט, וזיכרון הכאבים מעביר בי צמרמורות גם ברגע זה. האם כל אלו יגרמו לי לפיק סליידרים ברגע האמת? האם אדע לנטרל את בליל זיכרונות אימה ולמצוא מחדש את ההנאה שברכיבה?
שיקום האופנוע: קיבוץ גלויות של חלקים
אני עוצר את אגודל ימין מרחק בדל מכפתור הסטרטר, ומזכיר לעצמי במודע, ובכוונה מחוקק את המבט של ג'נגו הקטן המבולבל שמבקר אותי בתל השומר, ואיך על נהר אספירין ישבנו (במקומות הכי טובים…)
שבריר שנייה לאחר מכן מתרוצצים האלקטרונים בחיווט, והמנוע נשמע מצוין. א.א. האיום שב ויצק בכלי תחושת תפעול חלקה למשעי.
כל המכלולים, החדשים והישנים, קיבוץ גלויות למהדרין לתפארת משרד העלייה והקליטה. חלקם הגיעו מעיירות נידחות בארה"ב, השאר מקנדה ואירופה. אם היה לי חשש למגדל בבל 2, התבדיתי. כולם משכילים לתקשר ביניהם באותה יפנית עתיקה.
והדרך עודנה נפקחת לאורך
הקילומטרים הראשונים עוברים כאילו לא היה ולא נברא.
אין מצב להיסחפות, אני מכריח את עצמי לבצע תהליך מבוקר (מתבקש לכתוב איטי אבל הג'נגו איש ישר) של התחברות לכלי.
עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך. וענן בשמיו ואילו בגשמיו, מצפים עוד לך עובר אורח…
באופן בלתי נמנע הדרך מובילה לזירת הפשע. אני עוצר בצד וחש איך הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה. אני לא אשכח לעולם את התחושה. איך על אדמה רטובה ללא מעקה אני מתחלק ולעולם אין קצה. פשוט נשמה אבודה ללא מחסה.
בבוקר יום חול, עקומת האספלט נראית סתמית ותמימה. אני מנפנף לעזאזל את הילד הרע שבי, ששב ומדגיש כמה הכל ארע באשמתי, ומסתכל קדימה.
האויב שהוא חבר
הכבישים שוממים יחסית ורק אנחנו שניים, האויב שהוא חבר.
הקצב עולה, אני משתחרר (אפשר גם הפוך…)
העונג מצטבר. זה כמו מכת חשמל וזה זורם ומעוות את חוש הזמן לאט.
ניצוצות של הבנה לגבי העונג הבא, שוב חולפים כמו סרט נע, כמו רוח סערה הם מקלפים אותך נקי מהקליפה.
הסוויפירים הרחבים המהירים אהובים עלי ביותר, המהירות הגבוהה שמתבקשת מהם וזווית הראייה הרחבה נוסכות בטחון (עקומות טכניות איטיות לא דיברו אלי מעולם).
אני מילל בהנאה, זה כמו לרקוד עם שד, שמחבק ולא עוזב. כן הוא תמיד רעב… אני הגיבור שרוכב בדמיון…
זו הייתה אמורה להיות רכיבה מנהלתית ראשונית וקצרה לשינוע הכלי הביתה. בפועל היא התארכה מעט. אני מנווט למכלאות, אין ברירה, עוד מעט ייגמר הסרט, בקרוב המציאות.
מאה ימים של בדידות תמו, עוד חוזר הניגון
כולנו מכורים של משהוא, פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה. במקרה שלנו, ההתמכרות היא לריגוש, לחוויית השליטה, לכוחניות ולשאיפה לייצר את המחול המושלם בין אדם למכונה.
המנות שלנו יקרות, ערכן נמדד ברמות סיכון גבוהות, וגם בלא מעט מצלצלים. לא מעט מרימים גבה עבותה למראה אופנוען ששב לרכב לאחר תאונה. חלקם לא מהססים לעסוק במיסיונריות טהורה. אני יכול להבין, אני לא חייב לקבל.
קפצתי, צללתי, גלשתי, ריחפתי ונהניתי. אבל במשוואה של עלויות ותפוקות, לא איתרתי (עד כה) שווה ערך לתחושה שמייצרת תנועה מוטורית.
מאה ימים של בדידות תמו, עוד חוזר הניגון.
פורסם במקור במאי 2004 בפול גז.
עוד טורים של ג'אנגו:
העונג הבא? להחליף אופנוע כביש לאופנוע שטח
אופנוע הוא כלי רכב מסוכן. ואם זה לא היה מסוכן, לא היינו כאן
פעם חיינו באמת – על הקשר בין אופנועים לאדם הקדמון