רוכב עם האופנוע אל הלוע הגעשי העצום שקרס. זה שהפך לאגם שליו ונפלא בצבעי כחול טוריקז מוקף הרים ירוקים. לא ירוק של גליל עליון אלא ירוק אמיתי. סביב האגם, המתקרא "לאגו אטיטלאן" (אגם אטיטלאן), מספר כפרים מפנקים שטיילים צעירים מגיעים להיתקע בהם ואני רוכב עם האופנוע כדי להיתקע שם איתם. כולם מגיעים לישוב "פנחצ'ל" שעל שפתו, ולוקחים סירה שחוצה לכפרים המבודדים.
כתב: טל קורן
אבל אני, אני חייב להיות מיוחד. אז אחרי בית הספר לספרדית באנטיגוואה העמסתי תיקים וצ'יקה יפנית אחת ששידכתי לעצמי ויצאנו לדרך על ה-KLR הגיבור שלי שהביא אותי ברכיבה מלוס אנג'לס עד לגוואטמאלה. שהם ישוטו בסירה "כמו כולם" – אנחנו נעשה זאת ברכיבה!
הרכיבה פסטורלית, המזג אויר מושלם ואנחנו מקיפים את האגם בשבילים לבנים בתוך ג'ונגל עבות.
אחרי שבועיים אני כבר בן כפר בסאן פדרו. את הצ'יקה היפנית שחררתי לדרכה ועל הגב הוספתי קעקוע אצל אמריקאי סטלן עם יד טובה, שחובה להגיע אליו עם ג'וינט ענק כדי שיתחיל לעבוד. יש לציין שבאיזשהו שלב הכפריים מאסו בשלטון החוק וגרשו את המשטרה המקומית אז גראס זה לא חטא ולא פשע במקום.
את הערבים מעבירים במסעדה נעימה של זוג שוודי שמכין אוכל נפלא ורובצים בתוך עננת גראס. גברת שוודיה גם מוכרת שוקולד משמח לבב אנוש שהעביר לי יום שלם בריחופים.
זהו די , אני היפר והבית זונות הזה עבר כל גבול! בערב שמעתי על עיירה בהרים הרחוקים, במרחק שמונה שעות רכיבה, מקום שאמור לארח פסטיבל מקומי. יצר המסע התעורר שוב.
קמתי בבוקר, הראש עדיין מעונן. ארזתי קשרתי וסידרתי את הסוס למסע.
נפרד בחיוך חם מהמקום ופותח גז.
רוכב עם האופנוע בג'ונגל
הסבך הירוק רץ בצדדים, לפני שביל לבן נפרס. ואני משייט לי עם חיוך דבילי בקסדה.
לפתע החליט הג'ונגל לעשות לי מתיחה ו-150 מטרים לפניי, קופצים לי שניים אנידיאנים קטנים עם מסיכה שחורה על הפנים לאמצע השביל. לאחד מצ'טה מונפת אל-על ולשני שוט-גאן שמכוון אלי.
בשניה הראשונה גיחכתי. מאיפה באו השניים המצחיקים האלו.
בשניה הבאה החיוך כבר ירד לי מהפנים. נעמדתי על הרגליות ונעצתי רגל חזקה בברקס האחורי. מכיוון שלרכוב לאט אני לא יודע, הגלגל האחורי המשיך בשלו, מחליק על החצץ הלבן שתחתיי.
"I'm Stopping!" אני צועק שוב ושוב לשניים שיבינו שאני איתם והם לא חייבים לירות בי בזה הרגע: "חכו שניה!"
האופנוע הואיל לעצור סוף סוף מטר אחרי השניים, וזה עם השוט-גאן נאלץ להרים את הקנה. מכות מקת הרובה ונדן המצ'טה החלו לנחות עלי אבל הם קטנים ולא חזקים מדי האינדיאנים האלו. אני ויקינג ענק בשבילם על אופנוע גדול וחצי בית עליו. גם הם הזיעו בטח בתחתונים.
באותה שניה נופלת לי ההבנה שהם כבר מאחורי ולפני עיקול חד! פוללל גזזז והסוס פרא מתפוצץ ונעלם.
בתוך עננת הפאניקה והגראס שעוד רצים לי במוח אני בטוח שעוד שניה יקפצו עוד שניים בהמשך ואני טס בשבילים. באחד העיקולים אני מחליק עם האופנוע, ובעשירית שניה נוספת אני מרים את האופנוע וממשיך בדהירה.
רק כשהגעתי לכפר קטן עצרתי לנשום.
למקומי בצד הכביש סיפרתי שניסו לשדוד אותי, הוא שואל אם ארצה ללכת לתחנת המשטרה ואמרתי "עזוב, אני ממשיך".
נרגעתי, עיכלתי והמשכתי ביום מסע שלי. יוצא מהבוש ועולה לכבישים אמיתיים ככל שאפשר שם ומטפס בהרים קרירים.
לעיר היעד הגעתי בחושך. מלון קטן שאפשר לשמוע בו גם עברית: מצאתי והתמקמתי.
תודה לאל, נגיד בגלגול הבא גם "הגומל" ואת כל הבלה בלה וחוזרים לשפיות! אני והחברים החדשים יוצאים לסיבוב בשוק הססגוני והטיול ממשיך.
ככה חשבתי.
בלילה כשאני פורק את התיקים, אני לא מוצא את חבילת ה-1500 דולר בהמחאות נוסעים.
ואז נזכרתי: "לאאאא!" – הם עדיין מוחבאים תחת המזרן במלונית בסאן פדרו!
למחרת חזרתי לסאן פדרו,. הפעם השארתי את הסוס באורווה בפנחצ'ל ולקחתי כמו כולם את הסירה לסאן פדרו… לא חייבים להיות מיוחדים.
ובאותו עניין: טל מטייל באיטליה ובמוזיאון מוטו גוצי