כשקטנוע טייפון רכב אל השטחים: חול המועד סוכות נבחר לשמש כתאריך היעד בו מסע גרוטאות פרטי, עצמאי ובעיקר יחידני ייצא לדרכו. אף אחד לא היה חושב שטייפון יחצה אי פעם את גבולות המדינה בדרכו מזרחה תוך כדי ביצוע הארד-קור של רכיבת מדבר, אבל טל קורן, הרוכב וההרפתקה, היה שם כדי לרכוב, לראות, לצלם ולספר.
כתב: טל קורן
סיפורי מסעות ה"גרוטראלי", של אותן קבוצות שחצו את המדינה עם טייפונים ושאר טוסטוסונים נשמעו לי תמיד כמו כיף לא נורמלי. ביום שצץ אחד יפה בלוח "זולו" בפייסבוק, לא חשבתי פעמיים ועניתי תוך 5 שניות ותוך כדי נהיגה – "לקחתי". ב-2500 שקלים קניתי פיאג'ו טייפון שהוגדל לכדי 70 סמ"ק ונראה כמתוקתק, רענן ומוכן למלחמה. על הדרך קניתי גם אחד נוסף בנפח 50 הסמ"קים המקוריים שהיה די "מג'ייף", והחזיק לעצמו בארנק את כרטיס ה-"אדי" של הקטנועים: להיות לתורם האיברים בעבור השחקן הראשי. בהעדר שימוש, ניצלתי זמן פנוי, וגם אותו החזרתי לחיים ולכביש. מפה לשם: מישהו רוצה לקנות טייפון?
הכנות ותכנונים מוקדמים
בתכל'ס, לא עשיתי הרבה ככתוב בכותרת המשנה הרצינית והבוגרת הזו. מאחר ובקבוצה שמסביבי לא נמצאו כאלו שהם פסיכים מספיק או נטולי בעיות גריאטריות כדי להצטרף, אז יצא לי העקשן החוצה. אני יוצא גם לבד. שהרי לטייפון 70 יש צמיג אחורי קרבי ומנוע שאוהב לצעוק אז יאללה: יוצאים למסע סוכות!
החלטתי על הקפה חלקית של גבולות 67. דרכים יפות ובחלק גדול מהמסלול, תחנות הדלק לא רחוקות וגם הישובים נראים לעין. אומנם חלקם טיפל'ה עוינים אבל שיחפשו אותי – נראה אם ימצאו. בגדול, הכיוון היה מאזור בן שמן לכיוון כרמי יוסף. אח"כ את קו צרעה, עמק האלה, אמציה שקף ,יער להב ולבסוף יער יתיר שבדרום, לשינה של הלילה הראשון.
היום הראשון
היום עבר בכיף. מזג אויר סתווי עם ענני גשם מאחוריי שיורדים על מישור החוף. נופים רחוקים ומרשימים מלווים אותי כמעט בכל היום, כשאני מסתובב על גבי רכסי יערות שונים לאורך המסלול. אני מטייל לי על גבי הטייפון בשבילים, עושה קצת עליות באזור צרעה, ומאתגר את הטייפון בחציית נחל קטנטן. אבל החיה הקטנה לא מתרגשת מכלום. למעשה, פסי הרכבת שנקרו בדרכנו היו הפעם הראשונה והיחידה שאמרתי לעצמי בתוך הקסדה: "אוופס. יש באג בטייפון". שכן אי אפשר היה לחצות.
תושבת הפלאפון שאלתרתי מפרקת עצמה לדעת, ובמשך מה שנראה כמו חצי מהדרך (לפחות!) אני רוכב כשאני אוחז בכידון ביד אחת, ומנווט עם הטלפון ביד השנייה, לפי המפה ב-Trailze. את הדרך אני מקליט ב-ADV RIDER wd ומדי פעם גם מאתר אטרקציות ומסלולים מעניינים ב-Off road. החלטתי גם לפרגן לכם בתמונות צילום מסך של המסלול: באדום מודגש היום הראשון ובכחול היום השני. את קבצי ה-GPX של הרכיבה פרגנתי לכם כאן בסוף הטור.
האם יש או אין אפרטהייד בארץ?
את סוף היום הראשון, אותו עשיתי לפי הקצב שתכננתי, אני מסיים בבית היערן שביער יתיר. בחניון לילה ליד, אני רואה קבוצה גדולה ומסודרת. המחנה שלהם נראה מדוגם ואני עוצר לידם ומבקש בנימוס לישון לידם. הם מקבלים אותי בחום ומסבירים שמדובר בקבוצה של ישראלים משיחיים שמאמינים בישו כמשיח ומקורם מערד. אני מחייך, וחושב לעצמי "שיהיה לכם בכיף חמזמזים!".
מקים לי אוהל , מכין לי פינג'אן אורז והחושך יורד. החבר'ה מתיישבים במדורה לא רחוק ממני ואני שומע ויכוח על ביבי ועל "האם יש או אין אפרטהייד בארץ". נשמע משעמם ומוכר. אני סוגר את האוהל ומתעלף מעייפות. הטייפון הגיבור נשאר לעמוד זקוף על המשמרת, ולהשקיף על הסביבה.
היום השני
בוקר קריר. קיפלתי את הציוד חזרה על הטייפון. לבשתי חולצה ארוכה וברחתי לספסלים מול מאגר מים מרשים למראה, כדי להכין לי תה. עכשיו נרכב לכיוון ערד כשמטרת היום להגיע למצוקי דרגות ללינה. מתוכננת לי שם פגישה עם ג'ינג'ית שווה שהסכימה לבוא ולישון לידי ולצד הטייפון.
היער מהר מאוד הופך למדבר. מתחת לערד אני מתעקש לנסוע על תוואי שביל ישראל ומכניס את עצמי לנחל. מציב את הטייפון בפני אתגר הטיפוס על שלוחות מסולעות. אומר לעצמי "תרגיע דביל! זה לא כלי אנדורו!". אבל יש לי חסם טוטאלי בתוך הקופסה שמתחת לקסדה בכל הקשור בלהסתובב ולחזור. פשוט לא מסוגל. הטייפון כנראה מבין לליבי, אבל רצועת הווריאטור בוכה נשמתה לאלוהי המהנדסים האיטלקיים שבחרו בה למשימה.
בסוף יצאתי משם. הצלחתי לסיים את מה שהרגיש כסטייג' קשוח ולהיכנס לעיר ערד. מיד פנינו לתחנת דלק למלא את מכלי הדלק והמים. מתחת למושב יש מכל בנפח 5 ליטרים, אבל מפה ועד קלי"ה אין עוד תחנות דלק. אני קושר לסבל עוד שני בקבוקי ליטר וחצי ובקבוק מים. זה אמור להספיק לשנינו. ואם לא? אז לא.
יורד בכביש החמוד לכפר הנוקדים ונכנס למדבר השומם דרך בריכת צפירה. עכשיו זה כבר הארד-קור-מדבר. על תוואי של מסלול ג'יפים אני עולה ויורד. נופי מדבר יהודה ההררי, נותנים לנו לראות רחוק.
בטראנס רכיבה
המסלול מתפתל ומוביל את שנינו לטפס את הר חולד שפסגתו מתנשאת לגובה 550 מטרים. בעליה אחת, שהעזה לבחור לעצמה זווית תלולה מדי, אני מוצא עצמי כשאני דוחף את הטייפון מעלה ולא הוא אותי. לא נורא, מגיע לו לנוח קצת. למעלה רוח עוצמתית נושבת. אני עוצר להרגיש לרגע כמו כוכב עליון על השממה האדירה הזו שפרוסה מתחתיי. מדהים.
מפה אני כבר בטראנס רכיבה. הטייפון המסכן לעומת זאת, לא מקבל מנוחה ולא הפסקות שתייה. המעט ג'יפים שאני נתקל בהם, וציפיתי לאוטוסטרדה סואנת בשל ימי החג, נעקפים במהירות. בכל רגע ובכל מטר שבו אין אבנים או בורות – הטייפון מרחף ומזגזג על השבילים. היכן שיש כאלו, השרירים ועמוד השדרה שלי עובדים הרבה יותר קשה. הרגיש כמו לעבוד על קונגו (פטיש אוויר).
כשקטנוע טייפון שורף תיקים
באחת העצירות הבודדות לשתייה וניווט, אני עומד ולפתע שומע פיצוץ מהגלגל האחורי. קול צרוד בתוכי צועק "לאאא!" . אני רץ מהר כשעיני סוקרות את היקף הצמיג, והוא מתגלה כשלם. לעומת זאת, תיק הצד החליט לגלוש מטה עד המשתיק, ומתוכו עשן ונוזל פלסטיק מותך מטה.
אני נושם לרווחה. שיישרף הכל רק שלא יתפוצץ צמיג עכשיו. חוטף כוויה קטנה בבקרת הנזקים: האורז שרוף, שק השינה הפך ללבה פלסטית נוזלת והבגדים החמים שנועדו לשנת הלילה, נשרפו יחד עמו. והסיבה ל"בום"? מצת ומשאף וונטולין שהתפוצצו.
רמזים עבים
נראה שמישהו רומז לי בכבדות שהלילה עדיף להמשיך לכיוון הבית ושאגיד יפה תודה אם בכלל יסתיים היום הזה ברכיבה על שני גלגלים. אני ממשיך לדחוף קילומטרים לאפליקציה, אבל האמת? אני כבר די מפורר ומרגיש מותש.
אני מנסה לנווט את כידון הטייפון בין המסלול השחור לירוק, סביב המעלות הקשים כדי לא להתמודד איתם, אבל מעלה אחד מאיים לא ניתן לעקיפה. והוא מוביל למצוקי דרגות ולנחלה. אני ספק שועט ספק תוקף לכיוונו, תוך שאני מתפלל שזה לא מעלה מדגם "שובר-טייפונים".
המעלה מתגלה ככזה שמאיים רק בזכות כמה מדרגות גדולות בתחילתו, ולא מעבר. אני מאושר לראות טנדר טויוטה עם משפחה צעירה, נאבק בתחתית המעלה.
"איזה מזל שאתם פה שיהיה מי שיעזור לדחוף", אני אומר לגברת. והיא בתגובה אומרת לי "איזה מזל שהגעת לעזור לבעלי לעלות". מסתבר שהבעל ניסה לטפס כבר פעם-פעמיים ונכשל מספיק כדי ששאר בני המשפחה יברחו בבהלה מהרכב. בשיחה קצרה אני מבין שהוא לא באמת
נהג שטח, ואני מסדר קצת אבנים בבור שנוצר בצד המדרגה. מכוון אותו ואומר לו בבירור "שמור על מומנט ואל תעזוב את הגז". ניסיון ראשון הוא עולה כמו גדול. הוא יוצא מהרכב עם חיוך גדול על הפנים. גם אשתו מחייכת אבל אצלה זה יותר בכיוון של אנחת רווחה.
אני שם לב שיש לי נתיב רציף במדרגות משמאל ללא בורות, ומבקש ממנו רק לעמוד לימיני. אם אפספס את שיפוע הצד שיתפוס אותי. הטייפון מדלג למעלה עם קצת גז בקלילות. אני מנופף לשלום בלי להאט יותר מדי, נפרד מהמשפוח'ה וממשיך בקצב.
כשקטנוע טייפון מצליח להגיע למצוקי דרגות
ללא ציוד ללילה אני נח קצת. מבין שמאוחר מדי לנסות להגיע למצוק ההעתקים המהמם. אני יורד בכביש לקלי"ה, לטבילה של שעת אור אחרונה בים המלח.
הטייפון זוכה לנוח פעם ראשונה היום, למשך שעה תמימה. אבל לפני שיתרגל ויתפנק, אני שוב מעיר אותו כדי שנעלה חזרה למרכז. בעליות מים המלח, הסוסון ים החייתי הזה כבר בוכה בקולות קורעי לב מהווריאטור אבל הוא לא מוותר. עדיין נותן כמו גיבור ואנחנו עוקפים משאיות.
במישור אדומים אני חותך ימינה לעליות של ענתות בואך פסגת זאב. למעלה בכבישי ההר, הטמפרטורות צונחות. החולצה והמכנס הקצרים שליוו אותי יומיים כבר לא מספיקים. הופ! הנה גם גשם הגיע לתיבול העניינים. ושכחתי לציין שתחתונים מתחת למכנסיים אין. כי הבעלים שלהם ויתר עליהם אחרי שהחליטו להישאר רטובים בעקבות הטבילה בים.
יש לי עוד קצת בגדים בתיק אבל… מי אידיוט מספיק כדי לעצור עכשיו? כשהסוס מריח את האורווה הוא דוהר מהר.
כשקטנוע טייפון חוזר הביתה
שבע וחצי בערב. אני מפורק על הספה שלי במושב גינתון. הטייפון ואני סיימנו מעגל רכיבה נחמד ביומיים. היה אדיר! ולמרות כל העייפות, האדרנלין משאיר אותי ער כדי לבלות עד השעות הקטנות של הלילה.
כשהייתי בן 18, שכרתי טייפון שכזה באילת. כבר אז הבנתי שעם הכלי הזה אפשר לעשות הכל. עכשיו, סוף סוף, גם הוכחתי את זה לעצמי.
גלריית תמונות במצגת ואח"כ סרטונים:
ועוד באותו נושא:
מי שמניע, מגיע: סיפורו של מועדון קטנועי טייפון הישראלים
מפגש: מועדון קטנועי טייפון פותח את הקיץ
מדברן – חגיגת גז, טייפון ו-3 ימים במדבר
מקסים!!! אתה משו משו אתה…
אני כל כך מתחבר לחוויה שלך כי אני גם הכי אוהב לצאת להרפתקאות לבד.
נ.ב
אשמח לקבל את קובצי הניווט…
פצצה, שאפו גדול.
תענוג לקרוא כל מילה.