בשבוע שעבר נערך מפגש דו גלגלי מיוחד כאירוע פתיחת הקיץ. במקום רוכבי אופנועים במעילי עור וקסדות אטומות, כאן מדובר על חבורת מכורים באווירת קהילה אמיתית, שלא עסוקים בהשוואות למי יש יותר גדול. תרבות רכב דו גלגלי בהתהוות. מנהל המועדון, קבוצת הפייסבוק (מעל 2,400 חברים!) והרוח החיה מאחורי האירוע והפעילות, מספר בקצרה על המפגש המיוחד שהיה.
כתב: נפתלי שי – מועדון פיאג'ו טייפון ישראל
צילום: בניהו ישראל
אני יוצא אל המפגש הזה בידיעה שהערב, הבגדים אותם אני בוחר לרכיבה, ייאלצו לבלות לילה שלם על החבל לפני שהם נכנסים בכלל לסל כביסה. ככה זה כשאתה מארגן מפגש שנתי לקבוצה שהכלים בה הם כולם על טהרת מנועי שתי הפעימות.
מסלול רכיבה וארוחת שחיתות
כל מפגש הוא סיבה למסיבה ואם זה על אספלט נקי מכל גרגר אבק, הרי שאין תרוץ לכך שלא יגיעו אלו החוששים ללכלך את הטייפון שלהם. לטעמי ולדעתי הפרטית, לשם כך הכלי הזה נועד. אבל הם? בשלהם. מתעקשים שהכלי שלהם אלרגי לאבק ושבילים. צריך להתחשב גם בהם, אז הרמתי מפגש שכולו על טהרת הכביש כי הקיץ אוטוטו מתחיל.
היעד נקבע, המסלול כבר נבדק, תקציב לארוחת שחיתות בערב המכובד יש גם יש תודות ל"עופר אבניר" שלקחו את המועדון תחת חסותם והסכימו לתקצב את פעילותו. ואם כבר בענייני החסות עסקינן, אז כנראה שגם שם למעלה בהנהלה יש פינה חמה בלב לכלים האגדיים האלה. זה ממש לא מובן מאליו שיבואן שהפסיק למכור את הכלים האלה לפני לא מעט שנים, מחליט לתמוך בקבוצה. אין ספק שעל זה מגיע להם שאפו ענק! עכשיו לנו נשאר רק ליהנות.
טיול קטנועים ולא רכיבת מחאה
לא בכל יום רואים מחזה מטורף של כ-30 טייפונים מזמזמים ברחבי העיר ומשתחלים בפקקים של שעות הערב המוקדמות. כבר ברמזור הראשון אני חושב על אלו שמסתכלים עלינו עכשיו בעינים פעורות: האם זה בגלל העשן הסמיך שנפלט מהאגזוזים? או שאולי הצרצור ספק זמזום של המנועים הדו פעימתיים האלו המשתלבים בשאון העירוני ומפריעים למנוחת העוברים ברחוב?
ממשיכים ברכיבה ע"פ המתוכנן בקצב איטי למדי. מגניב מבט במראות כדי לראות שכל הטור מאחוריי. צריך להיות דרוך ומוכן בהאזנה לקשר במידה והמאסף יודיע שצריך להמתין כי החבר'ה מאחור לא הספיקו את הרמזור הירוק.
ברמזור הרביעי על רחוב איבן גבירול הביטחון העצמי קצת עולה ואני מרגיש כמו סלב. יש חבורה של טייפוניסטים מאחורי, והם מעוררים השראה. בזווית העין אני רואה לא אחת שהולכי הרגל שולפים ניידים ומצלמים את המחזה. חיוך רחב עולה על פניי.
ממשיכים בנסיעה ואני מרגיש כמו דוגמן מסלול בתצוגת אופנה הכי נחשבת במילאנו. אך את המחשבה הזו קוטעת קריאה בקשר מהמאסף: לאחד הרוכבים נקרע כבל הגז, והוא לא יכול להמשיך. "קיבלתי" אני אומר בקשר, אך כמו בשדה הקרב לא משארים לוחמים בשטח – הרוכב הופך למורכב ונפגוש את השניים בנקודת הסיום של המסלול.
כשהמפגש יסתיים, הדבר הראשון שאותי יעניין יהיה מי יעלה את התמונות לקבוצה ומה תהיינה התגובות מהערב הנפלא.
קצת לפני שמגיעים לסיום, עוצרים לידנו חבורה של בחורים צעירים: "תגיד" הוא אומר לי "מה זה? סוג של מחאה? שוב קרה משהו עם האופנועים?"
לך תסביר לו שזו שריטה של שנים ושיש אהבות שעליהם לא מוותרים.
מיד אני שולף את התשובה הקבועה "חפש בפייסבוק את מועדון טייפון ישראל".
יש לו רישיון לדו גלגלי – הוא בטוח יתמכר, כמו 2,400 החברים האחרים בקבוצה…
מה, לא?
ועוד באותו נושא:
מי שמניע, מגיע: סיפורו של מועדון קטנועי טייפון הישראלים
תרבות ואהבה לדו גלגלי חוצה גבולות עור וקסדות.
חבורה של מטומטמים עם זין קטן שהפרו את השלווה ברחבי תל אביב בזמן שאני יושב במסעדה ומנסה להינות מהארוחה שלי עם משפחה וכמוני עוד כמה עשרות מסביב,חבורה של 20 מטומטמים בערך עם טייפון דופקים ווילי על המדרכה ונותנים גז במקום כדי לחנוק אותנו,זו לא קהילה של רוכבים.
שלום וברכה גם לך אדון ביבי ידידי המלומד, לפי סגנון כתיבתך אני מבין שממש הצלחנו להרגיז אותך וחבל. כן זה אני אחד מאותם אלו שכינת אותנו בשלל תיאורים, רק דבר אחד מציק לי, איפה אפשר לשבת בשלווה בעיר הכי סואנת בארץ? אני סבור שהתבלבלת וחשהת שאתה נמצא בפיאצה נבונה ברומא אך אני סבור שלא…
עצתי לך היא שקודם כל שתלמד להתנהג ולהתבטא אח"כ תחנך אחרים…
לא ראיתי אותכם, אבל שי נפתלי, זו לא תשובה של מנהל קבוצה ! כתבת על תרבות בפוסטים קודמים… חבל מאוד
רוצה להגיד תודה רבה למארגנים ולשאר החברים.. היה ערב מוצלח מאוד… מה שאני לא יודע איך בפעמים הבאות נצליח להתעלות על ערב מצויין ומסודר כמו זה שהיה.
תודה רבה עד הפעם הבאה