שוב יוצא ההרפתקן מגינתון לטיול מדבר, ושוב הוא גורר עימו פיאג'ו טייפון קטן אבל גיבור. עם 70 סמ"ק וצמיגי קוביות מייצרים השניים מידברן משלהם ומחפשים את המערב הפרוע הישראלי. על הדרך הם עוברים דרך חוויות רכיבה ואתגרי סיבולת שיפילו את הלסת גם לוותיקים שברוכבי אופנועי השטח והישימון.
כתב: טל קורן
הסיפור הפעם מתחיל במוצ"ש רגוע, כשאני מבין שיש לי חלון הזדמנויות של ארבעה ימים להעלם.
כבר זמן מה שפנטזיית "ניתוק במדבר" מנקרת בראש. יש לי כלי שטח 250 שתי פעימות וגם DR650 אבל הראש הוא לא ראלי או אימון שטח. בא לי להיות "שביליסט" (טייל שביל ישראל) שמספיק לראות הרבה במעט זמן, ולצדו פרד שסוחב לו את הציוד. מטורי העבר שלי, אתם בוודאי כבר מבינים שאני מוצא את הטייפון כמתאים ביותר למשימה. זאת, אם נתעלם כמובן מהעובדה שהמתלים שלו בטח יפרקו לי את הצורה…
בבוקר יום ראשון אני קם ולוקח לעצמי שעתיים להתארגן לאט לאט, בתקווה שאזכור לארוז כל מה שצריך. אוהל, שק"ש, מזרן שטח דק ומתנפח (הסטארטאפ של השנה בשבילי!), כלים, שמן שתי פעימות, בוסטר להטענת פלאפון ומוזיקה בקסדה, כלי רחצה וחבישה, ארבע קבנוסים ותפוח.
אה! והכי חשוב: מיכל דלק 10 ליטר על הסבל.
הטייפון הגיבור הקטן מניע ואנו מתקדמים ברוגע בכביש עד צומת אלמוג בואכה ים המלח. מתדלקים מכלים ועולים על סימון שבילים שחור.
הטייפון בולע בדילוג עליה בנחל אוג, ואנחנו מתחילים לרוץ לאורך המצוק מעל ים המלח. שעתיים שלוש של נסיעה רגועה מעלה ומטה בגבעות שמבצבצות צבעי ירוק ופריחה רק בעונה זו של השנה.
פינק פלויד מכניסים אותי לשוטטות מהורהרת ומטאליקה מחליפה את הטון לרכיבת שבילים מכסחת.
ממצוקי דרגות אני יורד בכביש המתפתל מטה למחסום הצה"לי וממנו ממשיך בשביל עד לגדת ים המלח הקרובה.
יש לי פחד שורשי ועמוק מהמחשבה לישון לבד בטבע במקום שכוח אל. אז אני מחפש מאהל לשבת בפרבריו. דב ינסה לטרוף אדם בודד אבל לא להקת אנשים. אז כיוונתי למעיינות מתחת למצוקי דרגות בתקווה שלמרות שיום ראשון היום, יופיע איזה משוגע או שניים בג'יפ ללילה.
כשהגעתי, הופתעתי לגלות כפר "היפים". בכל פינה מוצלת עם נוף כבר נבנה מאחז מגרוטאות, מזרנים שנגררו למקום ורשתות צל תחמו פינות חמד. תיירים אירופאים גבוהים עם כתר רסטות מלווים בתיירות נטולות חזייה אך שופעות שערות שחי. אלו מתערבבים בחבריהם השעירים ים תיכוניים שפגשו בטיול בגואה, או באיזה פסטיבל בגרמניה.
עכשיו החשש מ"הלבד" הפך לאתגר חברתי. בפינה אחת קבוצה מרוחה בערסלים עם גיטרה, ב"וילה" אחרת קבוצה מפטפטת ולפתע אני העוף המוזר שנחת עם קטנוע ורוחץ לו בתחתוניו בים. אני רוחץ את המלח בנביעת המים המתוקים. שוקל לרגע אם לנסות להתאקלם, להשתלב ואולי לתרום מהצבע שלי .
Society, crazy and deep
I hope you're not lonely without me
עם רדת ערב מתקפת זבובים נוחתת בחוף ואני בורח לאוהל ופורש ללילה.
הבוקר עולה.
קור הלילה הופך ברגע לחום מחניק באוהל. אני מקפל את הבאסטה ועולה בכביש לאורך ים המלך עד המלונות. שם, אני טובל טבילת בוקר ומקלחת חוף. מפשפש באפליקציות הניווט ובוחר מסלול 173 בAdv Rider- של "עדי קטם" שנקרא "אילת לנווה זהר". אז אדון עדי קטם, סיבכת אותי לא מעט. אבל בכל זאת: זו היתה חוויה לעקוב אחרי הצעדים שלך. לא מתחרט.
תדלוק בתחנת דלק בנווה זהר ואני נכנס לשטח. משייט בשביל והנוף הופך ליער של פטריות סלע יפיפיות שהזמן והאלמנטים חצבו.
בצומת שבילים אני קולט פניה לתוך ואדי ובשילוט "נחל סדום". פונה להרפתקה ומסתבר שמדובר בסלאלום של כמה קילומטרים בשביל שכל כולו פניות מוטוקרוס על קירות הקניון. כיף אדיר (אם תגבירו את הווליום, תשמעו אותי מתלהב בווידאו). בסופו של השביל נפתחים המרחבים שוב, אבל רגע לפני יש הזדמנות לעלות למצפה סדום ואני לא מפספס אותה.
המסע ממשיך ואני מתחבר לנחל אשלים. אחרי חצי של רכיבה אני מגלה שהשביל סגור ומסוגר לשיקום הנחל במחסום של שומרים. אני נאלץ לחזור על עקבותיי וזהו אחד הדברים השנואים עלי (תבינו עד כמה, בהמשך). מכך אני מבין ש"עדי קטם" עבר פה ממש מזמן כנראה.
השביל חזרה מוציא אותי באזור מפעלי ים המלח, ואני חוצה בכביש לנאות הכיכר. לראשונה בחיים אני מגיע לגבול הזה של המדינה ויש שם קסם. מאחורי הישוב אני עולה על השביל פטרולים ובגדר הגבול שילוט "אין כניסה פרט לרכב בטחון" אני צועק מתסכול. אני והטייפון לוקחים החלטה וממשיכים בכל זאת. אני מתכונן להאמר מזנק עלי בצעקות (זו ממילא לא תהיה הפעם ראשונה). הנסיעה היא בוואדי צר ובמרכזו גדר המפרידה בין שני המדינות.
משייט מהר בשביל הישר והרחק לפני אני מבחין באותו ג'יפ צבאי לו ציפיתי וחיכיתי. הפער נסגר, ואני מבין שמדובר בטרקטור עם פועלים תאילנדים. יש! עוקף אותם והוואדי הופך למטעים וחממות חקלאיות שנוצלו לגידולים. ממשיך בנסיעה מהירה ועולה למצפור דרך החווארים לארוחה מפנקת של קבנוס ומיץ תפוזים מ-Yellow . ב-No man's land השומם הזה מצאתי את המערב הפרוע שחיפשתי.
בהמשך אני נוסע לאורך הגבול עד הכניסה לישוב חצבה. חוצה את כביש הערבה לצד השני, ומטייל במישורים מדבריים נטועי שבילים שוממים. בשלב מסוים המסלול מכניס אותי שוב לדרך עם סימון "ללא כניסה" ואני מבין שאני במטווח של חיל אויר. אזור נטוע פגרי מטוסים שמשמשים כמטרות. מקווה שלא יטווחו הפעם טייפון כחול עם רוכב יחיד עליו כי כרגיל: אני ממשיך!
לפתע הקטנוע משתנק. ניתן לרכוב אך ורק באפס מצערת אחרת הוא נחנק. תחת עץ שיטה אני עוצר ומקווה שלא צריך לפרק קרבורטור בתנאים המטונפים שלרשותי. בבדיקה אני מגלה שבורג תיבת האוויר יצא לו לטייל בתמיכת הוויברציות של רכיבת השטח, והתיבה התנתקה מהקרבורטור. אני מחזיר את הקרבורטור למקומו ומאלתר קיבוע לתיבת אויר. העסק שוב מתקתק.
יוצא מהשטח לתדלוק אחרון בצופר. התחנה הבאה היא רק ביוטבתה וזו סיבה לדאגה.
כשאני חוזר לשטח, אני מתחבר לנחל עשוש ולא קולט מה עומד להופיע לפני עוד חצי שעה. הוואדי הקטן נחסם ולפני מעלה עשוש המרושע. מעלה קצר אבל קשוח שלפני חמש עשרה שנים גרם לי לסלטה 360 מעלות על XR650 במדרגתו הראשונה. קיר המדרגות נראה לגמרי מעבר ליכולתו של הטייפון שלא לדבר על מרווח הגחון שלו. אני חש תסכול ואפילו עצבים שהטופוגרפיה מעיזה לחסום לי את הדרך. זו דרך שמשמשת אוטוסטרדה לכלי רכב אחרים.
לצד העלייה יש עיקוף בנחל. למרות שלט אזהרה אני מנסה להתקדם, אבל מהר מאוד נחסם. חוזר למעלה ועוצר לחשוב. כמו שהזכרתי כבר, מדובר פה בדפקט ששונא לחזור על עקבות. לפתע אני מתחיל לראות בעליה נתיבים אפשריים להתקדמות בזיגזג. יאללה כוסומו.. אני הולך על זה!
מוריד את תיקי הצד ומתחיל לעלות. נתקע במדרגה הראשונה בפרפורים ומזהה עיקוף על המדרון בשבילון עזים ברוחב הצמיג של הטייפון. עוד קצת מלחמות ועברתי. אני כמעט שם ונשאר רק משטח הסלע הגדול והמחורץ מצמיגי ג'יפים. בדרך כלל משטח סלע אומר אחיזה מעולה אבל פה הכל מכוסה פודרה לבנה ואני יורק דם. מנסה מפה ומשם, מנסה בתוך החריץ ומחוצה לו אבל אני חייב עוד יד קטנה מאחור לפוש סופי. בכל נפילה וכיבוי אני חייב להעלות את הטייפון על ג'ק אמצע בזויות כדי לתת בעיטה בקיק (כן, הטעינה נדפקה ואין יותר סטרטר).
בשלב מסוים אני שוכב לבן על הסלע מפורק. ריאה אחת מבצבצת לי מבין השפתיים. לידי גם הטייפון עם ווינקר שבור ופלסטיקה מתפצחת. אולי יבוא איזה ג'יפאי חולה כמוני וייתן יד?
השעה כבר קרוב ל-6 בערב והשמש קרובה לשקוע. אחרי חמש דקות אני מתעשת, יורד מטה מאוכזב וחוזר אחורה חצי שעה לשביל עוקף מעלה. היום עמוס הנופים והחוויות מסתיים בהרגשה של החמצה והגוף מותש. מתחת למעיל הרכיבה והג'ינס אני רטוב לגמרי מזיעה והרכיבה בשביל מקררת חזרה את גופי.
עכשיו עולה בי הלחץ למצוא מהר מיקום שנראה כמו חניון לילה. אין מצב שאני מקים אוהל ומזיז אותו באיומי פקח ב-2 בלילה.
הקארמה מזמנת לי וואדי קטן ויפיפה עם עץ שיטה ומשטח שנותרו בו אבנים מסידור מדורה. זהו סימן טוב שניתן ללון פה.
אני מקים אוהל ומתמוטט פנימה בלי להוריד את הג'ינס הלבן. שעה שלמה שבה אני שוכב ונרגע. בידיים ובאוזניים מהדהדות וויברציות של שתי פעימות. כעבור שעה החושך מכסה הכול ואני חייב להקים את עצמי ולצאת לצינת הלילה לזרוק שתן. בחוסר חשק אני פותח את ריץ' רץ' האוהל ויוצא. מעלי נגלה מחזה כוכבים שמעיף אותי. כמות הכוכבים ועוצמת האור שלהן מסנוורת אותי ואני נשכב על האדמה לצפות בהם. מעלי פרושה יריעת לבד שחורה ומלטפת ועליה פוזרו אלפי פירורי זכוכית, הגדולים שבהם ממש מסנוורים. הופ! כוכב נופל והנה שני לוויינים חולפים בקצב מהיר. אני מהרהר ביום שעבר ומבין שמדובר באחד הימים המלאים והעשירים שחוויתי.
חוזר לאוהל. השקט המוחלט ששורר במקום גורם לכל צעד חיפושית על דופן האוהל להישמע כצעדי נמר. מחבק את האקדח שלי ונרדם.
בוקר יום שלישי למסע, ואני ממשיך בנופי ערבה. קצת שבילי "זיף-זיף" שדורשים קצב מהיר יותר כבנסיעה על חול ים. השביל מתחיל להשתלב עם שביל חוצה ישראל ובכל קטע כזה מתגלים מטיילים אמיצים רבים. לבד, בזוגות, בקבוצות. זו העונה הטובה בשנה למקטע הקשוח הזה שדורש הטמנת מים מראש והתמודדות בקיץ עם חום קשוח. מה שהם צועדים בשבוע אני חולף ביום בישיבה על שרפרף מרופד עם מוזיקה באוזניים. מרגיש קצת כמו רמאות אבל פאק איט: זה כיף ולפחות זה 70 קילו שסוחבים אותי ואת הציוד ולא ג'יפ שתיים וחצי טון שסוחבים יבחוש.
יורד מרמת המדבר את מעלה ורדית הקשוח ואומר תודה למזל שלי שלא צריך עכשיו לעלות אותו. הטייפון כבר מגמגם ולא מאיץ בעליות.
לקראת צהריים אני צץ בכביש סמוך לצומת נאות סמדר ומגלה שם פונדק עם אווירה ואוכל מפנק. יושב מטונף ומזמין לי צהריים הודי קלאסי. סביבי צצים עוד מטיילי שביל שהגיעו לנווה המדבר הקולינרי היחיד מזה מאות קילומטרים.
עם כרס מלאה וכבדה אני ממשיך את השבילים הישרים והמשעממים. חולף לאורך ציר הנפט ובסיסי שיטים ושיזפון ולבסוף מגיע שוב לשטח אמיתי סביב שחרות. מקיף אותו ומתחבר לסימון שבילים ירוק שמוריד אותי מעלה יפיפה וארוך.
בסיום המורדות אני זורם עם השביל חזרה לכביש הערבה ומצדו השני יוטבתה. שרדנו!
הפסקת תדלוק וגלידה בטעם מסקרפונה תאנים, ואני יושב על הספסל לחשוב מה הלאה. הקטנוע לא מסוגל להתמודד עם עוד עליות בשטח ובכביש יהיה מיותר להמשיך 50 קילומטרים לאילת. אז זהו להפעם. נגיד יפה "תודה" לגיבור ואם הוא יואיל בטובו, אז גם שיחזיר אותי הביתה בבקשה.
אחרי חמש וחצי שעות רצופות פרט לעצירות תדלוק, בשעה תשע בלילה, הגיבור נכנס צולע בכוחות אחרונים לפרגולה במושב גינתון. ואני? האדרנלין לא נותן לי מנוח עד שתיים בלילה…
אנשים שואלים איך אני עושה רכיבות מרתוניות כאלו. בשבילי נופש זה לשבת יום מלא על מושב האופנוע או הקטנוע.
המוח שלי ערני תמיד גם אחרי 12 שעות רכיבה. הגוף אולי מתחיל קצת להיתפס ולהתבכיין אבל הראש לא. במשרד אחרי שעתיים של הרצאה טכנולוגית בבוקר אני מחזיק את העיניים עם קיסמים בכדי שלא יסגרו. בשבילי מדיטציית רכיבה זה המקום השמח שלי.
ועוד באותו נושא:
מי שמניע, מגיע: סיפורו של מועדון קטנועי טייפון הישראלים
מפגש: מועדון קטנועי טייפון פותח את הקיץ
איך מסע אופנועים במדבר חרך לי עם להב מלובן את המציאות
לעצמי אני מאחל לקרוא עוד הרבה כאלו
צ'אק נוריס עם נפש של משורר אתה
תודה חברים :))