נופש בצפון הארץ עם האופנוע ולבד – לגמרי לבד

ממשיכה אל כביש הצפון המתפתל, ומאריכה את הדרך. דרך אדמית וערב אל עראמשה, כדי להרוויח עוד מהפיתולים הנהדרים האלו, שנמסים תחת גלגלי האופנוע, וחושפים בכל פעם עוד חתיכת נוף. עכשיו אני כבר רוב הזמן לבדי – יכולה להאיץ או להתרגע כרצוני.

כבר רכבתי לבד גם למרחקים ארוכים, אבל זו הפעם הראשונה שאני נוסעת לנופש לבד. לא מצטרפת לטיול עם אחרים, לא רוכבת ליעד משימתי. אף אחד לא מחכה לי בקצה הדרך, מלבד הצימר שהזמנתי, עבורי בלבד.

השמש השוקעת והחום שהתנדף סופסוף משרים עלי אווירה עוד יותר קסומה, ואני מגרשת את המחשבה שמתגנבת: אם חלילה יקרה לי משהו עכשיו, אף אחד לא ידע. הטלפון על האופנוע, פתוח על וויז, מורה הדרך, שמאפשר לי לשחרר פחדים של אחת עם חוש התמצאות של צב מת שרוכבת לבדה אל עבר יעד כמעט בלתי ידוע.

כאילו נסעתי לחו"ל

לפנות ערב אני מגיעה אל הצימר הרוגע. עכשיו זו רק אני, הג'קוזי והספר החדש של אשכול נבו, שבכל ספריו מצליח לתת לי הרגשה שהוא מכיר אותי, ומכניס אנקדוטות מחיי לתוך הסיפור. בספר הזה, למשל, גם בתו הבכורה יוצאת לפנימיה בשדה בוקר, ממש כמו בתי.

הצימר חמוד, אם כי זוגי להחריד, על אף שאמרתי שאגיע לבד.
ואני מעבירה ערב נעים בתערובת של שלווה, מחשבות קיומיות ופילוסופיות, קריאה וטווח רגשות שיכול לפרנס פסיכולוג חובב.

מזג האוויר פה כל כך נעים, הכבישים ריקים, וההרגשה כמעט כאילו נסעתי לחו"ל.

מזג אוויר גלילי אותנטי

אחרי בליל הרגשות של הערב הראשון, היומיים הבאים מרחיבים בי את השקט, כאחד הדשאים הסינטטיים הרכים שמרפדים את החוץ, כאחת האדם. אני יורדת במסלול קצר אך פתלתל לאיזור התעשיה דלתון, ליקב אדיר. כן, הוא אדיר, וזה גם שמו. מי שמכיר אותי בטח מרים גבה או שתיים: מה לי וליקבים? הרי אני רגישה לאלכוהול, ומספיקות טיפות בודדות (מילולית, לא מטאפורית) בשביל שארגיש רע.

היקב הזה משולב עם מסעדה של גבינות עזים ואווירה נעימה, עם פכפוך מזרקה חשמלית, דשא סינטטי ונוף מרהיב של המכוניות החולפות על הכביש… ובכל זאת, משהו באוויר שם מצליח להיות "גלילי אותנטי" כמו בקלישאות, ואפילו "שולחן ליחידה" לא מצליח להרגיש בודד, במיוחד שמהר מאד השולחן ליד נתפס על ידי חבורה של אנשים מבוגרים במבטא דרון אנריקאי מתגלגל, וחום אנושי שאמנם לא מופנה אלי, אבל רסיסים ממנו ניתזים לכל האיזור. ארוחת הבוקר טעימה ולא אכפת לה שכבר לגמרי צהריים.

בחזרה בצימר, אני מנצלת את הבריכה הקטנה שבחוץ, ושוב את הג'קוזי, ונהנית מעיסוי נעים שהוזמן מראש. בין לבין, אשכול נבו ממשיך לתבל את ספרו באנקדוטות מחיי, ובאמת מרגישה סוף סוף איך הבדידות הופכת אט לחופש, לשקט, שכבר זמן רב מאד לא היה לי.

עם האופנוע דרך הלונה פארק של ברעם

בשבת בצהריים אני מסיימת את הספר, וזה סימן להתקפל בכיוון הביתה. אני לא בטוחה לגבי ההרים, כי השארתי אותם מאחורי, אבל הפיתולים קצרים בהרבה בדרך חזרה. חוסר תשומת לב שלי גורם לוויז להוביל אותי בדרך היעילה במקום בדרך הרצויה, ואני מוצאת את עצמי במקום בכביש הצפון, במסלול של חורפיש-מעלות-נהריה.

לא נורא, עדיין עוברת דרך הלונה פארק של ברעם – קטע כביש ישר כמו סרגל (ולכן ניתן להאיץ בו) אבל עם שינויי גובה א-לה סאן פרנסיסקו, שנותנים תחושה של רכבת הרים. אמיצים ממני אולי גם היו מוצאים את עצמם מנתרים באוויר עם האופנוע. אצלי רק הלב מצא את עצמו באוויר, מרחף 2 מטרים מעלי, לכמה שברירי שניה. גם בהמשך ישנם עוד כמה קטעי כביש טכניים שנותנים לי לדמיין שאני אופנוענית קשוחה כזאת, של מירוצים, ולתרגל קווי פניה והוצאת הגוף, כמו בספר.

פרפרים בתיק

די מהר הכבישים הופכים להיות כבישי היומיום שלי ומתמלאים בעוד שותפים לדרך. האוויר מתמלא בלחות החמימה של מישור החוף והרגשת הבית מתגברת על תחושת החופש. כשמגיעה הביתה ומתחילה לפרוק את הציוד, עוד בורחים לי כמה פרפרים מתוך התיק, ואני מקווה שהם ישארו קצת בבית לפני שיעופפו לדרכם (או ימותו כדרכם של פרפרים, בסוף היום.

פורסם כפוסט בהמשכים בפייסבוק

ועוד חוויות רכיבה:

טיול אופנועים לאילת: לפעמים הדרכים חשובות יותר מהיעד

רכיבת כיף לא מתוכננת: רק לתדלק ולחזור

מזכרונותיו של אופנוען חיפאי מזדקן