גידי פרדר

גידי פרדר כרוכב אופנוע במנהטן של שנות ה-80'

בשנת 1985 נחת גידי פרדר במנהטן. במשך 3 שנים הוא עבד (בין השאר כנהג לימוזינה), רכב על אופנועים, טייל, התחרה ובעיקר צבר חוויות לחיים שלמים. 31 שנים חלפו, והוא חזר לעיר, הפעם עם דנה בתו, במסגרת טיול לרגל גיוסה הקרב ובא לצה"ל.

הביקור החוזר בעיר, הוציא מגידי פוסטים נוסטלגים, נהדרים ומרתקים, המתארים את חייו בעיר באותם שנים, ואת החוויות שהובילו אותו בסופו של דבר, לכתוב במגזין מוטו הישראלי (ואח"כ גם להתמנות לעורכו הראשי). את הטקסטים שלפניכם פרסם גידי בדף הפייסבוק שלו מדי יום, במהלך הביקור המחודש במנהטן. חלקם לוקטו לטור הבא שלפניכם. פואטיקה דו גלגלית.

כתב: גידי פרדראופנוען מאומן

(כל התמונות הינן מדף הפייסבוק של גידי)

אהבתי לחיות במנהטן. למרות הבדידות מהסוג שלא הכרתי, אשר מלווה את החיים שם. מי שלא עבד והתגורר בעיר הזאת, לא מסוגל להבין את התחושה – להיות חגב זעיר וחסר חשיבות בתוך ג’ונגל של בטון ומתכת. יכולים להיות לך חברים. גם חברות. אבל אתה לא ממש בוחר אותם. אז אחרי שאתה מבזבז זמן יקר על כל מיני אנשים שבארץ לא היית מכיר כלל, אתה מוותר ומעדיף את הבדידות.

אתה מוקף אנשים כמוך. אתה רואה אותם בכל פינה – בדיינר, ברכבת, בשדרות הרחבות. כולם בדרך לאנשהו. כולם עסוקים. וכולם מתמחים באי יצירת קשר עיין, בכל מצב, אפילו ממרחק סנטימטרים מהפרצוף שלך בזמן הצטופפות בקרון של הקו האדום על ברודווי.
אהבתי את הבדידות הזו, התמכרתי לה. הגעתי לעיר מטיול אופנועים מחוף לחוף, עם כמה מאות דולרים בכיס. אחרי שסגרתי עם שותף על הדירה הראשונה, נותרתי עם כמה עשרות דולרים בכיס.
יכולתי להתקשר לארץ ולבקש הזרקה של דולרים מאמא ואבא. אבל העדפתי שלא. משהו בדלות הזאת עורר בי יצר הישרדות שדחף אותי חזק יותר.

גידי פרדר: הייתי המאושר באדם

תוך זמן קצר מצאתי עבודה בנהיגת מוניות לא צהובות – קאר סרוויס זה נקרא. קיבלתי לידיים שברולט קפריס, והתחלתי לחרוש את העיר עם מפה על הברכיים, מתפלל שהלקוח לא יבחין שאני מנווט תוך כדי נהיגה. במשך שבוע, עד המשכורת הראשונה, התקיימתי מ-10 דולר ליום. על הבוקר קרימצ׳יז בייגל וסיגריות, צהריים וערב הוט-דוג בעמידה על קרן הרחוב. וזהו. הייתי המאושר באדם. הודעתי למשרד שאני עובד כל זמן שאני לא לומד, ותוך שבוע התעשרתי ב-800$ אמריקאי. מדובר בשנת 1984, המון כסף!

במהלך החודשים הבאים הכרתי את מנהטן, ואת חמשת המחוזות של המטרופולין המטורף הזה, כמו את כף ידי. מעוני ודלות (שהיו כאמור מבחירה, מעולם לא הייתי מסכן באמת) הגעתי לדירת סטודיו בגודל חדר השירותים של המלון בו אני מתארח כרגע. אבל הוא היה בקומה ה-21, על ברודווי, צופה להדסון.
בדידות מזהרת.

אפילו ברחובות ביירות לא הייתי מהיר כל-כך בתפיסת מחסות

מנהטן של היום לא דומה למנהטן של שנות ה-80. בראש העיר עמד אז אד קוץ׳, אחד מראשי העיר הפופולריים בכל הזמנים אך באותה מידה גם השנויים במחלוקת. בימי שלטונו של היהודי בעל המבטא הברוקלינאי, נראתה העיר כמו סדום ועמורה. מאות הומלסים זרוקים בקרנות הרחובות, נרקומנים וסוחרי סמים בערמות מסתובבים חסרי מעש בחלק המערבי והתחתון של העיר.

אלפאבית סיטי, באיסט וויליג׳, הייתה קן צרעות ששומר נפשו ירחק. הרחובות היו מטונפים בפסולת, גם אנושית, והכבישים השבורים חיסלו את מתלי המכוניות תוך פחות משנה של נהיגה. מעשי שוד ורצח לאור היום היו דבר שבשגרה ולרכבת התחתית עדיף היה לא לרדת אחרי השעה 21:00.

לא היה שבוע שלא הסתבכתי בכמעט רצח

זה כמובן לא הרתיע אותי. לעומת הקרבות שחוויתי ברחובות ביירות רק שנה קודם לכן, רחובות ניו-יורק היו כפר נופש לטבעונים, כך לפחות חשבתי לתומי, טומטום צעיר חנוק בטסטוסטרון שכמותי.

בחודשים הראשונים שלי בעיר, לא היה שבוע שלא הסתבכתי בכמעט רצח או אשפוז בבית חולים עם פצעי דקירה. יום אחד, בעודי ממתין ברמזור על רחוב 62 פינת שדרת לקסינגטון, אחד העוברים והשבים על מעבר החצייה, בנון שאלאנט, שופך ספל קפה על מכסה המנוע שלי. בלי להסס לרגע אני יוצא מהמכונית ופותח עליו ג׳ורה. הוא מסתובב אליי ושולף סכין קפיצית ומסתער. אפילו ברחובות ביירות לא הייתי מהיר כל-כך בתפיסת מחסות. עד היום לא ברור לי איך חציתי את לקסינגטון באור אדום בלי להיהרג, בעוד הסכינאי דולק אחריי חצי בלוק לפני שהוא מוותר.

לא תודה

בהזדמנות אחרת, דאונטאון על אבניו B, הבחנתי בגוץ פורטוריקני משופם אחד, שומר חניה פנויה. בדיוק חיפשתי איפה להחנות את הלימוזינה כדי לטרוף איזה המבורגר. אז עצרתי לידו.
“It’s illegal to save a public parking spot" אני שח לו בקול סמכותי.
״oh yea”
מחזיר לי הגוץ,
“I will show you illegal, you want some of this..”
הוא אומר ומפשיל את המכנס כדי להראות לי סמית׳-אנד-ווסון 38 מ״מ קצר קנה, מבצבץ מנרתיק הקרסול שלו.
״לא תודה…״ אמרתי בנימוס, בעודי משחרר את הלימו, להמשיך לשוט מעדנות הרחק משם.

ויש את הסיפור של שני סוחרי הסמים מספאניש הרלם, ששכרו אותי למסע קניות בעיר התחתית. בתום 4 שעות סיימנו את הסיור ברחוב 158 פינת אמסטרדם. לצורך החשבון הם קראו לי להיכנס אחורה אליהם כדי לכתוב לי צ׳ק. ברור שנכנסתי, דרוך כולי להתאבד עליהם עם בקבוקי הוויסקי שחיסלו מהבר. ״הבוס לא מרשה לי לקבל צ׳קים״ אני שח להם בקול קשוח. הטיפוס היותר אפלולי מהשניים רוכן קדימה אליי, חושף קת של אקדח שמציצה מנרתיק כתף מוסתר בג׳קט שלו.

״אני חושב שאת הצ׳ק שלנו אתה כן תקבל, מה אתה אומר?״ אומר ומחייך אליי בנעימות.
אני מחזיר לו חיוך רחב, מלא כניעה אצילית. ״בטח, צ׳ק שלך אין לי בעיה לקבל״ אני מפטיר בטון סחבקי…
אני זוכר שכשיצאתי מירכתי היאכטה הכסופה כדי להתיישב על ההגה, כשזיעה קרה שוטפת את גבי, חלף בי געגוע לרחובות ביירות. משום מה הרגשתי יותר מאובטח שם…

אין שום יתרון לאופנוע

לא פשוט להיות אופנוען בניו יורק. במנהטן אין שום יתרון לאופנוע. על פי החוק אסור לעבור בין המכונית בזמן עומס או פקק תנועה. ליין ספליטינג הם קוראים לזה. חטפתי דו״ח שעלה לי 85 דולר על השטות הזו. פעמיים בשבוע מנקים את הרחובות במנהטן, פעם צד שמאל, ופעם ימין. זה אומר שלא משנה באיזה צד חנית, פעם בשבוע לפחות תצטרך להזיז את כלי הרכב שלך מצד לצד. אז אין חנייה בטוחה, החורף קשה וארוך, ובקיצור, החזקת אופנוע בעיר זה חתיכת כאב ראש מיותר.

בשנה הראשונה שלי בעיר הייתי נטול רכב. גם את המכונית עליה עבדתי (מלבד הלימוזינה), החניתי בחניון מסודר של החברה. התניידתי בעיקר ברכבת התחתית ומדי פעם במוניות.
אבל לא יכולתי להתאפק למשך זמן רב. כעבור כשנתיים רכשתי ימאהה XS1100 שנת 80׳ ב-800 דולר אמריקאי ירוק. עם האופנוע הזה החלקתי פעמיים, וקיבלתי פעמיים את החיים בחזרה. פעם אחת בחצייה של הסנטרל פארק ברחוב 79, ופעם על הרמפה שעולה לגשר ג׳ורג׳ וושינגטון שחוצה את ההדסון לניו-ג׳רזי.

הימאהה של גידי פרדר
ה-XS של גידי

קורע את לוסיאן בולט בריצה

בסנטרל פארק המונית הצהובה שמאחוריי החמיצה את הראש שלי בסנטימטרים, וברמפה של הגשר למדתי שכשאני רוצה, אני קורע את לוסיאן בולט בריצה, כל עוד המטרה היא להתחמק מגושי מתכת במשקל 2.5 טון שמאיימים לרמוס אותי.
כבר כתבתי על הבדידות.
אין תחושה קשה יותר מלהיות תקוע על הגשר העצום ההוא, בשעת לילה מאוחרת, עם אופנוע שבור וגוף דואב ממפגש עם בטון מזויין. אין טעם להתקשר לאיש, כי אין מצב שמישהו יגיע לסייע. גרר אופנועים לא היה קיים, ולהפקיר את האופנוע באמצע הלילה על הגשר, לא בא בחשבון.

אז התיישבתי שם ליד מחמל נפשי, שלפתי את ערכת הכלים המקורית והדלה, והתחלתי לעבוד. בסיום שעתיים עבודה הצלחתי להחזיר אותו לפעולה. עם כידון עקום, בלי מנוף בלם קדמי, מנוע מגמגם ופרונט שרוצה להמשיך לנהר במקום להעביר אותי לצד השני.
על האופנוע הזה רכבתי לצפות במירוץ הסופרבייק הראשון שלי, בלאודון ניו-המפשייר, 300 מייל צפונה לעיר. נרשמתי לקורס רכיבת מסלול אצל האושו של הרכיבה – קית׳ קוד, שהתקיים יום למחרת המירוץ באותו מסלול.

141

במשך יומיים, עם פיק ברכיים ודופק 220, צפיתי בכל כוכבי ה-AMA הנערצים עליי בעונת 1987. לאחר שהקרקס הנודד הזה התפנה משם, עליתי על המסלול עם הקאוואסאקי של קליפורניה סופרבייק סקול, וגיליתי את ההגוי ההפוך…
בדרך הבייתה הייתי עסוק במחשבות שהסתיימו בהחלטה: אני הולך על זה! תוך חודש רכשתי אופנוע 600 סמ״ק ספורטיבי, חליפת רכיבה דגם ״סילברסטון״ של דיינזה, ואת כל הציוד הנדרש להקים פיטס מירוצים קטן. בחרתי מספר מתחרה 141, לאמור:
״One For One”
אני לא בטוח אם התכוונתי ל״אחד למען אחד״ כדי לסמל את הבדידות או ״אחד למען המקום הראשון״ או גם וגם.
זו הייתה, אפשר לומר, תחילתה של התפנית המשמעותית ביותר בחיי, זו שהובילה אותי, בסופו של דבר, עד אופנוען מאומן….

חוויות למילים במוטו

מפה לשם, כעבור כ-3 שנים בעיר, מצאתי עצמי בעלים של 2 אופנועים – ימאהה XS1100 לסופי שבוע וימאהה FZ600 למירוצים. בנוסף גם אחזתי ב-2 מכוניות – קדילאק אלדורדו שנת 74 במצב נהדר עם 24 אלף מייל, אשר שימשה בעיקר לגרירת האופנוע למסלול, ואולדסמוביל קאטלס סופרים לעבודה. החניית הרכוש הזה במנהטן עלתה כמו שכירות של עוד דירה. אז עברתי את הנהר לניו ג׳רזי. שכרתי דירה ממש על הנהר, צופה על קו הרקיע של העיר, בלי שום הפרעה, מול רחוב 59.

את סופי השבוע ביליתי בעיקר בגיחות ל-Bear Mountin ו-Seven Lakes, אתרי הרכיבה הקלאסיים של הניו יורקרים. בסופי שבוע של מירוצים הייתי מעמיס נגרר שכור, מחבר אותו לאלדורדו ביום חמישי, ומפליג אל מחוזות הפנטזיה בלאודון, ניו המפשייר, או לברידג׳המפטון, לונג איילנד (מסלול שנסגר לפני שנים). מספר המתחרה 141, באליפות ה-AMA שנת 1988, הוא ההשראה למספר המתחרה של דנה פרדר שהשתתפה באליפות המוטוקרוס הישראלית, שנת 2018.

החוויות הללו, כאמור, שינו את חיי והולידו את המילים הראשונות שכתבתי במוטו.

גידי פרדר כיום הינו הבעלים והמאמן הראשי ב"אופנוען מאומן"

דנה, בתו של גידי פרדר, אופנוע המוטוקרוס עליה היא מתחרה, ומספר המתחרה של אבא: 141

עוד טקסטים של גידי פרדר:

סגירת מעגלים

אוטוטו ספורט מוטורי – גרסת 1993

איך לרכוב עם אופנוע בגשם בצורה בטוחה ואפילו ליהנות מזה?

האמת היא רק אחת, אבל יש לה מיליוני צורות, מיליוני פנים ומיליוני שמות

מודעות פרסומת

תגובה אחת

השאר תגובה