עם האופנוע לסיני

לחצות עם האופנוע לסיני

עמוס נכנס עם האופנוע לסיני. וזאת אחרי תקופה ארוכה מדי, של איסור גורף על כניסת אופנועים לחצי האי סיני השייך לשכנה הדרומית. החוויה של עמוס וההונדה אפריקה טווין, הייתה כצפוי, מפוצצת חושים.

כתב: עמוס ברעם

פעם הייתי ילד. ובזמנים ההם סיני הייתה בית חלומות רטובים ומוגשמים. הנסיעות עם כרמל סוסיתא של אבא, המקומות עם השמות שלאט לאט נדחקו מהתודעה והפכו לבשורת איוב יחד עם התראות חוזרות ונשנות של משרד הביטחון שהתחנן שלא לנסוע לחצי האי. זה החזיק מעמד לא מעט עד שבשנים האחרונות כאילו נפתח הסכר.

חיכיתי בסבלנות להזדמנות שנפלה לחיקי כפרי בשל. אם כבר יוצאים מהקופסא ופועלים נגד אני, אזיי עוברים את הגבול רכוב. לאפריקה עם אפריקה.
חששתי מאוד. סיפורים כאלה וסטטוסים כאלה וההרגשה שלי הייתה… שלא עובר. קראתי.דיברתי. ניסיתי. הבנתי שיש סיכוי. לקחתי.

מעבר הגבול בטאבה עטף במחשבות

יצאתי מהבית אל תחילתו של יום שלא הערכתי נכונה. מילא הרכיבה לאיל , בכבישים הכי מדהימים תוך חציית אזורים גאוגרפיים ציוריים, שעברה לה ככה.

שמתי לב תוך כדי לעובדה שכשאני רוכב ליעד כלשהו – מטרה, די לא מעניין אותי הסביב. לא שלא התענגתי בדרך ונשמתי עמוק, אבל מעבר הגבול טאבה, עטף אותי במחשבות. רציתי כבר להיות אחריו. האפריקה לא כל כך הסכימה עימי. למזלי.

כוס קפה שחור בתחנה אצל חנן גולמבק כדי להירגע ולצבור כוחות, טנק מלא דלק ויאללה. למעבר הגבול.

לחצות את הגבול עם האופנוע לסיני

הביורקרטיה בצד הישראלי היא שטויות. אם הגדלת ראש והבאת רישיון רכב מממס"י קודם, חסכת 16₪ ו-4 דקות. הצגת דרכונים. מעבר במכס ישראלי. ויאללה לחגיגה האמיתית. בפעם הבאה זה ייקח לי 20 דקות. היום החזקתי מעמד שעתיים. בצד הישראלי נפרדתי מ-127₪. בצד השני זה יהיה הרבה יותר אבל בלירות מצריות.

חיוך מלא שיניים פותח את השער לתחנת הגבול של המצרים. מדים לבנים בוהקים. זו הייתה הפעם הראשונה מתוך 40 בהמשך, שהצגתי בגאווה את הדרכון הישראלי שלי. כל פעם זה היה מלווה בפליאה וחצי דרמה. והמון זמן. השער שנפתח זורק אותך מיידית למנהרת הזמן. כאילו הזמן אשכרה עמד מלכת.

מה יש לך בארגזים?

התחנה הראשונה שיקוף. תוציא כל מה יש לך בארגזים הם מתחילים. באהבה. 3 תיקים מסודרים פיקס נשלפים החוצה לתדהמתם של הרביעייה ( הם כבר חשבו משהו אחר) ומונחים על המסוע לפני שהם פערו פה ואמרו א-סיסי.

אותי הבחור כמעט הפשיט מכל דבר אפשרי כולל מגיני הברכיים. יאללה לביקורת דרכונים. תביאו עט כדי למלא טופס כלשהו. כדי שלא יאשימו אותנו כמו את אפי נווה. באולם ניתן להחליף כסף. ועכשיו אל המכס המצרי.

המיזוג צולע

רשיון רכב ישראלי חובה. הבניין מט לנפול. הם מעשנים כולם. לפי דעתי הם מעשנים איך שהם נולדים וגם רוקדים ריקודי בטן וגם צועקים כל הזמן .אבל בסך הכל, חמודים. וואלה חמודים. אין מיזוג. יש מאווררי תקרה. המיזוג צולע להם בחדרים והפסקות חשמל כל הזמן.

כל פעולה זה זמן שנדמה לנצח. נדרתי לעצמי לא לומר מילה. כלום. ויש לי תחושה שזה עובד. ברגע שנכנסת ללופ הביורוקרטי שלהם, הם כבר יוציאו אותך מזה. אצל המוכס השארתי 160 לירות. ועכשיו אל המהנדס שמוודא את מספר השלדה. כל הפרוצדורה על גבי ניירות מימי המבול, עם הדפים הסגולים האלה שמעתיקים. אחורי המהנדס לחלון הבלהות שם מכינים לוחית רישוי ואישור\רישיון נהיגה מצרי.

בקשיש וסקס פרוע עם עיזות בנואייבה

שעה. לא מגזים.

שעה תמימה של תהליך. בלי לחץ. אין עוד אנשים. אני לבד.

בחלון נפרדתי מ-350 לירות מצריות. הוא לא הבין איך אני לא מתווכח והוא פלט לפתע… לא לא זה 550. אמרתי לו בעין עקומה ללכת לעשות סקס פרוע עם עיזות בנואייבה בכיכר המרכזית והוא ירד מזה.

הבוס שלו שיושב באותו שולחן וללא התבלבלות מבקש טיפ כדי לחתום. עוד 50. למתקין של הלוחית עוד 20. שום קבלה לא ניתנת בתהליך. לפחות לא לי.

עד היציאה מהשער עצרו אותי עוד 4 פעמים וביקשו דרכון. מרחק 37 מטרים בסך הכל. ביציאה משטח מעבר הגבול ואני לא מגזים רק אחרי 5 מטרים – עצרו אותי שוב. אחרי 20 מטרים עצר אותי בחור ליד שלט תעריף מיסי מעבר. רכב משלם 400 לירות. אדם 200. סה"כ 650 כולל טיפ. טיפה. הפעם יש קבלה. אין ספק: מעבר עם האופנוע לסיני (וגם עם רכב כמובן) מפרנס פה לא מעט משפחות.

אני עדיין דג

רכב משטרה מתחיל ללוות אותי מאחורה. כמובן שאינני נוסע מהר והוא בשלו. כ-5 מחסומים בהמשך הדרך הוא מעביר אותי וחוסך לי כמה לירות. באחד המחסומים בהמשך (כבר הבנתם שיש לא מעט, נכון?), אנחנו נעצרים למשך מחצית השעה עד שיבוא רכב מחליף להמשך הליווי.

ואני עדיין דג. לא מדבר. לא פוצה פה. מקבל את הגזירות באהבה.

הגיע רכב. קפטן ג׳ורג׳ עולה לרכב וצורח אלי… לאט לאט. בארור לגמרי. מה אני צריך שתחקור אותי ?

אין כלום עד נואייבה

התחלתי לרכוב. הזכרונות מתחילים לחזור. הכביש סביר. מזג האוויר האפריקאי במדבר נח לו על 42 מעלות בממוצע. התחושה ברכיבה אל מול המציאות בשטח עגמומית משהו. המון הזנחה בחופים. מבנים נטושים. קמפים זרוקים פה ושם לאורך החוף. הנוף המדברי לא מצליח לשפר את החוויה. תחושה לא סימפטית. סימוני כביש ותמרורים זו המלצה מיותרת.

התנועה לא רבה אבל חותכת כהלכה. אין שוליים ואי אפשר לעצור ולצלם. די מפחיד. אין גם כלום בצידי הדרך כמו תחנות דלק ( אולי אחת). אין צל. יש כלום עד נואייבה. עד תחנת הדלק בכניסה. או אז כבר לא התאפקתי ושוחחתי עם הקפטן שהסביר לי שהם שומרים עלי. שלא יקרה לי משהו חס וחלילה. שאלתי אותו בחשש האם האזור מסוכן והוא כמובן שלל מכל וכל אבל בשביל הזהירות הם מלווים אותי.

המשכתי כבר לבד

אחרי השיחה הזו קצת נרגעתי, התפלאתי אבל סתמתי והמשכנו. אפרופו , 4 דקות אחרי השיחה הם חתכו ועזבו אותי ואת 60 הק"מ הנותרים עד דהאב, המשכתי כבר לבד.

עד דהאב עצרו אותי עוד 3 פעמים. בכניסה התגלתה לה חנות נוחות ראשונה. ליד מחסום כמובן. כמות החום שצברתי ואגרתי בתוכי הייתה מספיקה לדעתי כמו תנור ספירלה בצבא, כזה שהיינו עושים איתו טוסטים. התענגתי על משקאות קרים וטרופיים מרעננים, למרות שבצידנית מאחורה, יש בקבוקי מים קרים. עכשיו מלווה אותי למלון משטרת התיירות. ממש תחושת סלב.

חצה עם האופנוע לסיני, נח במלון ומסכם את היום הראשון

המלון מחפה ומכפר ועדיין – הגזמתי עם המסע מהבית לדהאב.
אל מעבר הגבול צריך להתכונן ולצבור סבלנות.
המחסומים בדרך די ייאוש אבל נוכחות משטרתית כנראה הכרחית.
ציר הנסיעה מטאבה לדאהב קשוח ואי אפשר לקרוא לזה טיול. אין כמעט שוליים. אין צל.

במעט פיורדים בדרך עלו זכרונות טובים כששאר החופים בדרך מאכזבים.
בשביל החווייה והסיפורים. בפעם הבאה, אם תהיה, במונית!
"חצי האי סיני" . איפה החצי השני? גנבים.

לקריאת טורh ההמשך: לרכב עם האופנוע במצרים, חוצה עם האופנוע את הגבול הדרומי

עוד טורים של עמוס:

הקסם שברכיבת אופנוע בלילה

כביש 10 זה כמו מגנט

לפעמים הדרכים חשובות יותר מהיעד

אם לא היו מנותקים, היו הורגים אותנו קצת פחות

קל לא לאהוב אותנו

מסע אופנועים לתמיכה בעוטף\חוטף עזה

הכרובלוג בפייסבוק

מודעות פרסומת

5 תגובות

  1. ערן גלוסקא

    הרכיבה הייתה רק לדהב? ואחר כך הייתה אפשרות לטייל לבד או תמיד עם המצרים? סנטה?

  2. יורם בינור

    תודה על הכתבה. האם ידוע לך אם ישנה הגבלה על סוג האופנועים המותרים בכניסה????????ספציפית: ב.מ.וו. R1200 GS נכנס או לא??????? הרבה תודה.

  3. Amos Baram

    ערן
    נכנסתי לבד והסתובבתי לבד. לא היה לי שמץ לקראת מה אני הולך והחלטתי ללכת הפעם לבד.
    רכבתי לשארם א שייח . הסתובבתי בדאהב כמובן ואת החברים המקומים בדאהב היכרתי כמובן שם והם ישמחו מאוד לארח אותי חזרה לטיול יותר משמעותי
    כולל אזורים ואתרים שלבד, לא רציתי לקחת על עצמי סיכון מיותר

  4. Amos Baram

    יורם
    לומר את האמת ההרגשה שלי שבדומה לאפריקה ייתנו להיכנס. אופנועי שטח פרופר, יעני צרצרים ( כמו שהמומחים קוראים להם ) בדומה לרכבי שטח לא ייתנו. ההרגשה שלי שהייתה בדומה לכל סיפורי האיוב ששמעתי ( כי אף גורם רשמי לא נתן תשובה מוסמכת ) שלא נותנים ואני מגיע למחוז חפצי במונית. הופתעתי לטובה מהיחס במסוף ומהרצון לסייע וההרגשה והחוויה לצאת מהמסוף ולרכוב בסיני .. מדהימה.

  5. איתמר

    תודה על הכתבה הנפלאה.
    בעיקר שמח על ההבנה שמאפשרים גם לאופנועים אדוונצ'ר להכנס(כי אני יודע שלאופנועי שטח לא נותנים בדומה לרכבי שטח).
    אז אני מבין שגם לי יאפשרו, רוכב על ורסיס 300.

השאר תגובה