ההחלטה נפלה מזמן: אפריקה טווין

עמוס רכש אופנוע הונדה אפריקה טווין יפני במקום ה-MV אגוסטה האקזוטי. אבל בינתיים, הם חיים בשלום זה לצד זה, בחנייה. מה גרם לו למהלך?

כתב: עמוס ברעם

ההחלטה נפלה כבר די מזמן. בחודשים האחרונים, מתי והיכן שהספקתי לטייל, רכוב על גבי יצירת האומנות שלי Mv Agusta Tourismo Velloce, אחד האופנועים האקזוטיים היפים והאיכותיים במחוזותינו, מצאתי עצמי נודד לעבר שבילים שונים ומשונים. כאלה שחותכים את הכביש, וממשיכים לעבר האופק. כמובן שלא צלחה דרכי להגיע אל האופק והייתי חוזר במפח נפש וצביטה חזרה לכביש. הנבט ניטע.

אפריקה טווין

בשיחות חולין אקראיות, עם כאלו שמבינים, עלה דגם ספציפי, התואם גחמותיי, לא פעם ולא פעמיים. וכשאתה מבקש מהיקום, ומחברים שנמצאים בקבוצת וואטסאפ, מתחילים ליפול הכלים. כאילו אומרים לך "ביקשת… קיבלת. לך תממש". וזה הופך להיות מסובך. כי אני מאוד מחובר. אוהב. ומתרגש, מהאופנוע הנוכחי. יש לו אפילו כינוי חיבה. במשך שנתיים ימים הוא מחובר אלי, יחדיו גמענו 60,000 ק"מ בהנאה עצומה. ולהיפרד זה קצת עצוב אבל התאווה לרדת לשביל ולרכב אל האופק גוברת, והוא לצערי, לא יכול לממש אותה. את התאווה.

כשראיתי אותו לראשונה, די ידעתי שהוא יהיה שלי. אמנם הוא ממוקם במושב בן-עמי, מול נהריה, אבל ממתי מרחק במדינתנו הקטנה, מהווה פקטור בעייתי? פעמיים נסעתי. בפעם השנייה הוא חזר איתי. בדרך הכרתי אדם מקסים, שמוכר אותו בלית ברירה, ששמר עליו כבבת עינו במשך 16,000 ק"מ ולא ירד אתו מעולם לשביל. ואני תוהה ביני לביני מתי אבעל אותו מהסאגה הזו?

איך זה מתנהל שם?

אינני רוכב שטח. חוץ ממספר קורסים בודדים של רכיבה בשטח, אותם עברתי עם מי שיודע, ומספר מצומצם של טיולים, אין לי מושג ירוק כיצד זה מתנהל שם. אבל אופנוע יש. ומדריכים טובים יש. וחברים רוכבים שמטיילים כל הזמן גם בנמצא. אז על מה בעצם יש לי להלין?

טיול מועדון האופנועים הכי מרגש שהיה לאחרונה, הסתיים ברמות נפתלי, באנדרטת איתן, להנצחת שמו מורשתו וזכרו של איתן בלחסן ז"ל, מפקד סיירת צנחנים, שנהרג בפעילות מבצעית לפני 20 שנים, בקלעת ג'רוב, שביום טוב אפשר לראות מהבית. השיחה עם אביו, קלוד, לא השאירה מי מאיתנו אדיש. הכוונה הייתה להמשיך לעוד מצפור באזור ומשם להתפזר.

מעיינות לפקוד

לפני העלייה על האופנועים מזמין אותי זיו פרידמן להצטרף אליו. יש לו רעיון לגיחה קצרה לכמה מעיינות שהוא מזמן רצה לפקוד. חבריו לקבוצת הרכיבה כבר מוכנים וכטוב ליבו הציע לי להצטרף. אני חוכך בדעתי, אבל הפור נפל.

יצאנו חזרה בכביש ממנו הגענו, 4 אופנועים, אל תוך כביש 886. האזור ירוק כולו. התכול מעל מלא עננים אשר מפזרים פיסות צל בשטח סביב. חולפים על פני דישון, עלמה, ריחאנייה ופונים לכרם בן-זמרה. מיד בכניסה לישוב, אחרי שער הברזל הצבוע צהוב, אנחנו פונים לשביל המוביל מטה עד "עין עלווה".

ערכת הקפה נשלפת

בפינה הקסומה, בריכת מים, ממנה ממשיכים לזרום מים מטה עד נחל ג'יש. עצי תאנה מכסים את המקום. במקום נאספים רוכבי אנדורו לסוגם, משפחות על טפם וילדיהם וההמולה נעימה. בתוך הירוק והכחול, הפינה הזו, משתלבת כאילו צוירה בדיוק עבורנו.

ערכת הקפה נשלפת ובסופו של דבר אנחנו מקנחים בכוס תה. שיחת החולין גולשת למחוזות מתוקים, והכנאפה נזרקת לחלל. כשמדברים על כנאפה והטעם מתחיל לחלחל במורד הגרון, נסיגה אינה אפשרית. עכשיו נשאר להחליט מהיכן מגיעים. אנחנו מסתכלים מעלה לעבר ג'יש, גוש-חלב, ומבחינים בשביל המטפס קיצוני לעבר הישוב. "נו, מה אתם אומרים, ננסה…?" ממלמל זיו מתחת לשפם שאין לו.

הנפילה הראשונה

הקוליסים העמוקים לא מאפשרים חזרה ואנחנו כבר עמוק בשביל המוביל מטה לכיוון הנחל. זו תהיה גם הנפילה הראשונה. הארגזים שאינם מיועדים לראות אלא כביש , מגננים במקצת וחיש קל מהר אנחנו נאספים לפני חציית הנחל. המים זורמים במתינות וחציית הנחל עצמה לא מהווה בעיה אלא העלייה המסולעת היוצאת ממנו. אני מתחיל להצטער על החלטתי להצטרף להרפתקה. "אם אני ארגיש שזה מסובך מדי אני לא אמשיך" הבטיח מר פרידמן קודם.

עכשיו, הוא וחבריו כבר היו בעבר השני של הנחל ואני משקשק בצד השני. "סע" הוא אומר לי "אל תעזוב את הגז וסע". אני עדיין לא רגיל אליו. לעומת הקודם, הוא גדול ממנו בשני מספרים. כבד בארבעה. וכמובן גבוה. אבל כשאין ברירה, אין ברירה. אני חוצה את הנחל עם גז קבוע, יוצא ממנו ומתחיל לקפץ על הסלעים בעלייה ביציאה ממנו.

עכשיו אני מתחיל טיפה לקלוט ולהבין. אבל לא באמת. האופנוע עובר את זה כאילו מרחתי חמאה על חלה טרייה וחמה שיצאה זה עתה מהתנור במאפיית וישניץ' בבני-ברק. חזק. יציב. מרגש. התרגשתי. לראשונה. רק למען הסדר הטוב החברים שאני רוכב איתם מקצוענים אמיתיים. מכירים, מבינים ויודעים את רזי השטח ורוכבים כקבוצה כבר זמן רב.

הסדרת נשימה

הסדרתי נשימה ולא הספקתי לומר ג'ק וזיו מתחיל לטפס על השביל שראינו קודם לכן. אנחנו ראינו שביל ותו לאו. 4X4 קשוח זה אנדרסטייטמנט. בורות. מים. קוליסים. שביל צר. אנחנו עוקפים טויוטה לנד קרוזר המעכבת אותנו ושועטים מעלה. זווית הטיפוס מכובדת. אני לא מעז להוריד את היד ממצערת הגז ואני מרגיש כאילו חד הם. האופנוע בולע אל קרבו כל דבר שזז תחת צמיגיו. והמון דברים זזים מתחתיו. זורק זנב אבל לא מחסיר נשימה מכיוון שאינני נושם.

האינטנסיביות מטורפת

ההרגשה מטורפת. הדבר הזה שאתה מחזיק תחת הידיים לוקח אותך מעלה ולא מתכוון לעצור. שכרון חושים ללא הסבר מניח את הדעת. הרכיבה כאילו נמשכת לעד. מדרון חד ותלול ממוקם לו להנאתו משמאל לשביל. ממתין בסבלנות. הנסיעה עוברת תוך כמה דקות אבל נמשכת המון.

האינטנסיביות מטורפת. ההרגשה משכרת. אני מבסוט כפי שלא הייתי מזמן ובו בזמן חושב לעצמי היכן אמצא עצמי, עוד חודשיים ימים. 24 שעות אחרי ואני עדיין מרגיש אותה. את טבילת האש של ה-אפריקה טווין ומצפה בקוצר רוח לבאות.

אודות הכנאפה המדהימה במּראר, בהמשך.
הרפתקאות שכאלה.
לחיי הגבולות הבאים.


הפעם ההיא כשעמוס חצה עם אפריקה טווין את הגבול למצרים:

לחצות עם האופנוע לסיני

לרכב עם האופנוע במצרים

חוצה עם האופנוע את הגבול הדרומי

עוד טורים של עמוס:

הקסם שברכיבת אופנוע בלילה

תדמית רוכבי האופנועים: קל לא לאהוב אותנו

כביש 10 זה כמו מגנט

לפעמים הדרכים חשובות יותר מהיעד

אם לא היו מנותקים, היו הורגים אותנו קצת פחות

קל לא לאהוב אותנו

הכרובלוג בפייסבוק

מודעות פרסומת

השאר תגובה