אנחנו מתעבים את הרוכבים על קורקינטים חשמליים למרות כל היתרונות הגלומים בכלים הללו. מדוע? גידי פרדר על המציאות החדשה בכבישי ישראל שעל כולנו לקבל.
כתב: גידי פרדר – אופנוען מאומן
(פורסם כפוסט בדף הפייסבוק של גידי)
תופעת הקורקינט והאופניים החשמליים היא עובדה קיימת. מציאות שצריך לקבל. שותפים חדשים לדרך ולמדרכה. רשויות החוק בישראל החליטו שכאשר אין נתיב אופניים, עליהם לרכב בכביש. בכך הפכו את הקורקינט והאופניים לכלי תחבורה לגטימי לצד מכוניות אוטובוסים ואופנועים.
אין חולק על כך שמדובר בכלי תחבורה יעיל וחסכוני ביותר. אין ויכוח על העובדה שהשימוש בכלי תחבורה מהסוג הזה חוסך זיהום אויר, פותר בעיות חנייה, תורם להורדת הצפיפות בכביש העירוני וכן הלאה יתרונות נהדרים.
קורקינטים חשמליים – שותפים לדרך
אז איך זה שכל מי שלא משתמש בכלי הזה, מתעב את מי שכן משתמש בו? איך יכול להיות שאי אפשר להתקל באזרח או נהג שנפשו לא מלאה כרימון בתיסכול וכעס על השותפים החדשים לדרך?
אולי זו קנאה על חופש הפעולה? אולי זו אי קבלת המציאות החדשה?
אולי….
אולי זו מראה. אותה מראה של עצמנו שמרגיזה אותנו כל כך? הרי מי הם משתמשי הקורקינט בעיר? האם אפשר לשייך אותם לקבוצת אוכלוסייה מסויימת? לחלק אותם לקטגוריות של סוגי אנשים שונים?
רוכבי קורקינטים חשמליים הם חסרי כבוד
לא ולא רבותיי, משתמשי הקורקינט הם אנחנו, כולנו – צעירים, מבוגרים, גברים, נשים, שחורים, לבנים, אשכנזים, מזרחים, פליטים, עובדים זרים, סטודנטים, מורים, הורים וכו׳… אין צורך להמשיך ולפרט, משום שאי אפשר לתייג את הרוכב המצוי בתואר מיוחד – זה עם ישראל!
אבל בכל זאת, ניסיתי למצוא מכנה משותף לכל רוכבי הקורקינט והאופניים באשר הם. חיפשתי ולבסוף אני חושב שמצאתי:
למעט רוכבים בודדים ביותר, ממש טיפות קטנות בתוך אוקיינוס של רוכבים, רוכבי הכלי החשמלי הם אנשים חסרי כבוד.
כן, לפני הכול הם חסרי כבוד.
בלי להתייחס לאף יצור אנושי
כי לרכב על המדרכה במהירות 25 קמ״ש במרחק של 30 ס״מ מהולך רגל שפוסע עם הגב אליך – זה חוסר כבוד. כי להתפרץ מהמדרכה למעבר חציה, ולא להאט רגע לפני זה, גם כשהאור שלך במעבר ירוק – זה חוסר כבוד.
כי לרכב על הכביש ולראות מכוניות עוצרות להולכי רגל במעבר חצייה ולהמשיך לנוע באותה מהירות, ולהשתחל בין הולכי הרגל – זה חוסר כבוד.
כי לרכב על שביל אופניים ברחוב אבן גבירול, בצד מערב, עם הפנים צפונה בניגוד לחץ שמורה על תנועה מותרת דרומה – זה חוסר כבוד.
כי לחלוף ברחוב, או בפארק, או בטיילת, ליד רגליים של אנשים שיושבים על הספסל, במהירות 25-30 קמ״ש – זה חוסר כבוד.
כי לעבור רמזור אדום בכביש במהירות, באופן שיפתיע את הנהג שבא ממול או מהצד – זה חוסר כבוד.
כי לחלוף במהירות קוטעת איברים 20 סנטימטרים לידי כשאני ממתין על קו העצירה לאור הירוק – זה חוסר כבוד.
כי לרכב ברחוב או בכביש, עם משקפי שמש ואזניות, בלי להתייחס לאף יצור אנושי בדרך, עם פוקר פייס של אחד שלא רואה ולא שומע אף אחד – זה חוסר כבוד.
אין עם מי לדבר
אפשר להמשיך עם אין ספור דוגמאות על ההתנהגות הבזויה של רוכבי הקורקינט. התסכול הגדול ביותר הוא שאין עם מי לדבר. הכישלון הוא של כולנו, של החברה הישראלית, שלא הצליחה לחנך את עצמה לכבוד אמיתי לזולת, שלא ידעה ללמד את עצמה שהמרחב הציבורי קדוש לזולת יותר מהבית הפרטי שלך. שכשלה ללמד את עצמה שחוק התחשבות הכללית הלא כתוב, הוא החוק החשוב ביותר ביקום, הרבה יותר חשוב מחוקי תנועה, החוק הפלילי, וכל תקנה אחרת שאי קיום שלה יכול לגרום לענישה.
אני מסתובב ברחובות תל אביב בחודשים האחרונים עם תחושה קשה של חוסר אונים מוחלט. מנסה לקבל את המציאות החדשה בשוויון נפש ולשמור על איזון.
אבל קשה… קשה מאוד! כי הם לוחצים על הכפתורים הכי מבעסים בנשמה שלי…
אל תמכרו לי את הסיפור
ואנא מכם, בבקשה, אל תנסו למכור לי את הסיפור על העם הזה שמתגייס בעת מלחמה וצרה. ברור לי שברגע שרוכב קורקינט חשמלי יקטע לי את היד, מיד יצוצו עשרות אזרחים טובים שיטפלו בי. הבחור מסופר יודה יוציא מייד קרח, והבחור מחנות כלי הבית ישלוף צידנית שבתוכה על מצע קרח, יניחו את היד הקטועה שלי.
סטג׳ר רפואה יעצור את הקורקינט שלו ויבצע מייד חסם עורקים מתחת לכתף. הפקח העירוני שעבר במקרה יעצור את התנועה ויאפשר לאמבולנס להעמיס אותי עם הצידנית מאוד מהר. האופנוען שיזהה מי אני, יציע מייד לקחת את הקטנוע שלי למשרד, או לשמור אותו אצלו בבית. הפצצה הבלונדינית, זאת שנפנפתי לה לשלום ובגללה איבדתי את היד, תקפוץ לאמבולנס ותלווה אותי במיון עד שבני משפחתי יופיעו.
באמת תודה רבה!
ובאותו נושא: מי יותר מזהם? קטנוע או קורקינט חשמלי?
עוד טורים של גידי
גידי פרדר כרוכב אופנוע במנהטן של שנות ה-80'
כול הכבוד אהבתי!!!