כמה שלא ננסה, לא יצליח לנו. טור דיעה שנכתב מתוך כאב אמיתי של רוכב בעבור כולנו.
כתב: עמוס ברעם
אכתוב לכם למה אין לנו סיכוי להילחם בה ולברוח ממנה, מהסטטיסטיקה העקובה מדם הרודפת אותנו הרוכבים.
ברור לי שהציבור כאן הקורא איננו זה שהייתי רוצה להגיע אליו. מעוניין להגיע אל אלו שאי אפשר לדבר איתם כדי שיסבירו לי את שאינני מבין.
דוגמאות
אנסה להסביר ולהביא דוגמא מהרכיבה היום בבוקר (זה די דומה בכל יום).
07:45 גבעתיים לכיוון הבורסה – ביאליק – איילון צפון. קאסטום מרעיש רוכב על השוליים. התנועה קולחת ואין שום סיבה בעולם להיות בשול. קוואסאקי ורסיס עוקף על השול מתחת לגשר הכפר הירוק לפחות על 140. חותך את הזברה מול מגרשי הטניס בפראות. קטנוע ג׳וי מקס עוקף אותי כשאני במסלול השמאלי, מצד שמאל שלי, כשאני על למעלה מ-120 והאמינו לי, אין שום צורך בעולם לעקוף כך. מפחיד לאללה.
לפני העלייה לגשר מורשה נזכר ג׳יפ טויוטה שהוא צריך לחתוך 4 מסלולים כדי להגיע לצומת מורשה. אוטובוס של לא יודע נצמד לי לתח , מאותת שאתן לו לעקוף. אמנם אני על השמאלי אבל עוקף כל הזמן ואינני רוכב 90.
בכניסה לפארק אפק אני מזדחל בין 2 טורי כלי רכב. ל-2 הקטנועים מאחורי זה היה איטי מדי אז הם חתכו אל מעבר לקו ההפרדה השמאלי ופתחו מצערת (העובדה שפגשתי אותם בצומת הכניסה לפארק? זניחה).
וזה מה שאני חוויתי ברבע שעת נסיעה. זה מה שאני ראיתי בסביבתי הקרובה.
אין לנו סיכוי נגד המספרים
אז על מה בעצם אנחנו מלינים? מה אנחנו חושבים שיקרה בסוף השנה מבחינת המספרים? מה עובר עלינו ציבור הרוכבים והנהגים כשאנו עולים על הכביש? כאילו" "עד כדי כך לא אכפת לנו"?
עד כדי כך לא מעניין אותנו חיי אדם?
עד כדי כך אדם בתוך עצמו הוא חי וזהו?
מ ט ו ר ף.
טורים נוספים של עמוס ברעם באותו נושא
טירוף מערכות: הקטל בדרכים עובר כל גבול
טור דעה: השוליים בצידי הכביש והאופנוענות הישראלית
הנהגים במכוניות באיילון: אם לא היו מנותקים, היו הורגים אותנו קצת פחות
רוכבים על אופנועים מול נהגים: אנחנו והם
השאר תגובה