גל קשה של תאונות שוטף אותנו

לאחרונה אנו חווים גל קשה של תאונות אופנוע קטלניות. עליה עצומה משנה שעברה, שגם היא היתה רעה במיוחד. ריבוי מקרי המוות והאסונות גורם לנו לפעמים לצאת באמירות קיצוניות. "רדו מהאופנוע!", "רכבו רק 100 קמ"ש!", "עברו לכלים פחות ספורטיביים!" וכדומה – בדרך כלל כלפי אנשים אחרים.

כתבה: כרמית אורן-מולד

רכיבה על אופנוע היום, לא באמת יותר מסוכנת מרכיבה על אופנוע לפני שנתיים, ולא סתם אנחנו רוכבים למרות הסיכונים הידועים. כל אחד וסיבותיו הוא.

יש אנשים שבעקבות מקרי המוות הרבים יחליטו לוותר על הרכיבה: מתוך הבנה בוגרת, שכשהם על האופנוע הם לא שולטים בילדותיות שלהם ומוטב להרחיק את הצעצוע. חלק ישנו את אופי הרכיבה – אבל אף אחד לא יעשה את זה בגלל שמישהו, באינטרנט או בחיים האמיתיים, אמר להם. אולי חוץ מהילד הקטן שלהם.

אני לא רואה הרבה טעם באמירות הכוללניות האלו. הן לא משכנעות אפילו את המשוכנעים.

גל קשה של תאונות

אז במה כן יש טעם? לעודד לקיחת אחריות. בפירוט. בהסברים שאולי יועילו למי שלא מודע. בהבנה שזה לא "הם" (רוכבי הקטנועים/הסופר ספורט/הערסים/הצעירים/כל קבוצה שאני לא נכללת בה), אלא אנחנו. אני. הסיכונים שאני לוקחת על עצמי בכל רכיבה.

אחריות בעיני היא רכיבה ממוגנת. לא, זה לא יציל אף אחד במהירות 280 קמ"ש, אבל כן במהירויות נמוכות יותר, וזה כן יקטין את עוצמת הפגיעה בתאונות קלות יותר. גם מי שרוכב 280 קמ"ש, רוכב לפעמים על 60 קמ"ש… וגם פגיעה ב-30 קמ"ש יכולה להיות מאד מאד כואבת.

כשהתחלתי לרכוב (פעם מזמן), הייתי כל כך לא מודעת, שחשבתי שמעיל זה בעיקר נגד הקור ברכיבה. אם לא הייתי קוראת ומדברת עם אנשים, לא היתה לי הזדמנות להבין כמה זה באמת חשוב. היום אני לא עולה על האופנוע בלי מיגון. מודעות לא מגיעה מהאוויר. היא מגיעה מכך שמדברים על הדברים האלו. גם אם מישהו קורא לך טרחן וצדקן.

מהי "רכיבת מים"?

אחריות בעיני היא שיפור המיומנות הטכנית. ללמוד ולשפר את היכולות, לתרגל בלימה נכונה, פניה נכונה וכן הלאה, כך שאולי גם בחירום, הגוף שלנו יפעל נכון ולא לפי האינסטינקט שלא תמיד נכון (בעיקר בבלימה). גם לבד, גם בעזרת אנשי מקצוע (רכיבה נכונה היא לא אינטואיטיבית). כן, גם אם אני רוכבת כבר 20 שנה.

אחריות בעיני היא רכיבה מודעת. כזו שצופה סכנות, שמזהה את מצבי החירום לפני שהם הופכים לחירום. כי בחירום, כאמור, יש סיכון די גבוה שלא נפעל נכון, או שלמרות שנפעל נכון לא נצליח להציל.

אני קוראת לרכיבה כזו "רכיבת מים". כזו ששואלת בכל רגע ורגע "מה אם" (תנסו בקול רם ותבינו את הקשר לשם): מה אם הסמיטריילר שם יסטה פתאום לנתיב שלי? מה אם המזדה תעשה פרסה למרות שאסור? מה אם בקצה הפיתול העיוור יש שמן על הכביש, או פקק בלתי צפוי, או רמזור?

דרגה לשאוף אליה

עצם החשיבה על האפשרויות הסבירות והפחות סבירות, עוד לפני שתכננתי פתרון, וזו דרגת המיומנות הבאה שכדאי לשאוף אליה, כבר מצמצמת את גורם ההפתעה, ומגדילה את יכולת ההתמודדות שלי.
ככל שמתרגלים רכיבה מודעת, משתפרים בזה. הטובים יכולים למנוע מעל 90% ממצבי החירום (ובהתאם התאונות). יש מעט מאד מצבים שהם באמת בלתי צפויים ואין דבר שניתן היה לעשות כדי למנוע אותם. גם אם אנחנו לא מושלמים ונגיע רק ל-80% או אפילו 50% – זה המון.

הכביש הוא לא מסלול

ואחריות בעיני זה גם לדעת איפה את.ה רוכב.ת. וכבר נאמר מספיק פעמים: הכביש הציבורי הוא לא מסלול. בכביש הציבורי תמיד צריך להשאיר טווח בטחון. גם בקו הרכיבה גם במידת ההטיה, גם במהירות. גם אם "לפי הספר" אני אמורה לרכוב צמוד לפס הלבן, בכביש ציבורי צריך לשמור מרחק ממנו – כי הרכב ממול עלול "לחתוך" ולהכנס לנתיב שלי.

רוצה להגיע לקצה היכולת? מעולה. לך לאימון, לכי למסלול. ויש מסלולים ואימונים. בכביש, זה פשוט לא מתאים. יש יותר מדי הפתעות. כשאתה מרוכז בקצה היכולת הטכנית, אתה לא מרוכז בתנאי הכביש והתנועה. זה לדעת שגם אם אני רוכבת בקבוצה, אני לא ארכב בקצב שמהיר לי מדי רק בשביל שלא יחשבו שאני לא יודעת לרכוב. ואפילו לדעת לעזוב טיול באמצע (רק אחרי הודעה למוביל או למאסף!) אם הקצב של הקבוצה לא מתאים ליכולת שלי או לסגנון שלי.

בלי שזה יגמר באסון

אין 100% בטחון בחיים בכלל, וברכיבה בפרט.

אבל אני מניחה שלרובנו אין משאלת מוות, ולכן כדאי למלא לפחות את "החלק שלנו" בעסקה. תמיד. בלי קשר לאותו גל קשה של תאונות שרוגש עלינו. לא לוותר על ההנאה! אני אוהבת לרכוב מהר, ואוהבת "להשכיב" את האופנוע בפיתולים, אבל יש למצוא את המקומות שבהם אפשר למצות אותה בלי שזה יגמר באסון – מוות או פציעה קשה.

ובאותו נושא:

תאונות דרכים בכבישי ישראל? שמים עלינו זין

מר ישראל אוטוביץ' רוצה להעיף את האופנוען מהכביש

7.5 סיבות ל-"למה לא?": רשימת התרוצים המלאה להימנעות מיום מסלול