אין שום דבר טוב בשיחות טלפון בשבת בבוקר

אין שום דבר טוב בשיחות טלפון שמגיעות בשבת בבוקר. שום כלום. זהו אזור זמן ביממה שהוא שחור ואפל כשמדובר על שיחות טלפון, גם אם בחוץ זורחת השמש. אף אחד לא מודיע לך בשעה שכזו שזכית בלוטו או שהתקבלת לעבודת החלומות שרצית.

בשבת בבוקר מתקשרים אליך כי אין ברירה. כי אתה "צריך" לדעת.

אלו שעות שבהן הצלצול הוא מבהיל והשנייה הזו לפני שהצד השני מתחיל לדבר, מפחידה. בעיקר אם מדובר על מספר מזוהה של חבר שרוכב. בעיקר אם הוא חלק מקבוצת רוכבי כביש. אני כותב על הפחדים האלו שנבנו אצלי ביותר מ-20 שנות מעורבות בתחום ומניסיון עגום של יותר מדי טלפונים שכאלו בשבת בבוקר.

דילגה מעל ההגנות

אולי בגלל זה, ההודעה שקיבלתי במסנג'ר בפייסבוק בשעה 09:39 בשבת האחרונה, הצליחה לדלג מעל ההגנות וההרגלים הישנים. ההודעה הזו לא הפעילה את הפחדים "הרגילים". כי זה בסך הכל פייסבוק.

הטקסט הכתוב בהודעה לעומת זאת, הפתיע והעיף את רמות האימה לשיא. בעיטה חזקה למרכז החזה ונשימות כבדות.

"הי תומר, בוקר רע מאוד. שמעת מה קרה?"

כבר בשלב הזה ידעתי "מה קרה".

המשפט הזה, מהשולח הזה, הספיק להסביר לי הכל: התרחשה תאונה, זו הייתה תאונת אופנוע בכביש והכי גרוע: הבנתי מי הרוכב.

תבינו – לשולח ההודעה ולי יש חבר משותף אחד ועיקרי. אין סיכוי שהוא היה שולח לי הודעה שכזו, בטח בשבת בבוקר, שלא קשורה לאותו חבר משותף.

עניתי לו כמעט מייד, כאילו שאני לא מבין: "מה קרה?!?"

לא העליתי על דעתי כזו תוצאה. חשבתי שיענה משהו בסגנון "קובי החליק עם האופנוע, פונה לבית חולים ככה וככה במצב של פציעה כזו או אחרת".

אבל לא. הוא לא כתב שום דבר שכזה.

לעומת זאת, הוא ענה:

"אני לא חושב שטלי יודעת עדיין".

נפל לי הלב ונפלה לי הלסת – אבל אוויר לא נכנס פנימה. הריאות הצטמקו ותחושת מחנק כבדה לפתה את הגרון.

******************************************************

הכרתי את קובי אשכנזי בשנת 1999. היינו חברים באותה קבוצת רכיבה של "בוגרי רישיון עד 500" שסיימו את פרק הלימוד על אופנועי דרגת הרישוי הבינונית דאז, ועלו בפעם הראשונה לקטגורית האופנועים "הגדולים". אני הגעתי לקבוצה טיפה במאוחר והצטרפתי עם ימאהה FZR600R – קובי בדיוק החליף מה-GPZ500 להונדה CBR600F3. כשאני קיבלתי שם את הכינוי "כרובי", הוא קיבל את הכינוי "קוביז". כינוי שניתן לו בעיקר כדי להבדיל אותו מקובי נוסף בקבוצה.

משמאל לימין ב-1999: קוביז, גל, נילי וכרובי – ימים נפלאים עם קבוצת בוגרי ה-500 סמ"ק

על האש בשבת בבוקר

הקבוצה הייתה נהדרת. שילוב מופלא וקסום בין מפגשים חברתיים מדי שבוע לטיולים ארוכים ברחבי הארץ. במקביל, החל להתגבש בתוכה גרעין של רוכבים שרצו "קצת יותר" מאופנועי הספורט שרכשו. קוביז ואני היינו בעיקר הגרעין הקשה של אותה קבוצה, ואכן לפעמים היינו באמת רק שנינו ברכיבות האלו. לא תמיד היו מספיק קופצים על הטרנד החדש בין החברים. היה זה גרעין שיצא בשבת מוקדם בבוקר לכבישים מפותלים עם חליפות מלאות כדי לרכב עם קצת יותר "פלפל" משאפשר בטיולים הרגילים.

בכתבת המבחן על הסטרדלה של MV Agusta סיפרתי על כך: "לעשות על האש" היה שם הקוד בטלפון ליציאה לרכיבה מוקדם בבוקר. ללא בנות הזוג על המושב האחורי, ורכיבה שאינה בקטע של "טיול' וצבירת קילומטרים. "לעשות על האש" היה בעצם התיאור של נפנוף האופנוע מצד לצד, מברך ימין לברך שמאל, הגעה לסוף הכביש, פרסה, וחוזר חלילה. ממש כמו הנפנף או חתיכת הקרטון עמה משמרים את החום שמפיק המנגל מתחת לבשר הנצלה. ככה היינו מנפנפים באופנועים: עד שהבשר מוכן. עד שהקריזה של כל השבוע שהיה והשבוע שיהיה, באה על סיפוקה והרוכבים יכולים לחזור שבעים הביתה".

תאונות ביחד – חוויות ביחד

ברכיבה כזו בדיוק, ריסקתי את הימאהה כנגד צלע הר בקטע הכביש שבין ליאון לשריגים. סקניה רכב לפניי ולא ראה שהחלקתי לצידי הכביש. קוביז שרכב מאחורי, היה הראשון שהגיע אליי. גם על התאונה הזו כתבתי ("איך כמעט זכיתי בפרס") ובדיעבד, היה זה אחד האירועים שחיזקו משמעותית את הקשר דאז ביני לבין קובי. הצחוקים על חשבוני והחוויות מהאירוע ומבית החולים, הזינו מפגשים רבים ב-22 השנים שחלפו מאז.

את הימאהה החליף בנדיט 1200 שרכשתי כדי "לרכוב יותר רגוע". הוא היה אדום ובעיקר שלם ונקי מתאונות. והוא נשאר כך בדיוק לחודשיים, עד שקובי פגע בי מאחור בירידה מנס הרים לכיוון בית שמש, ושלח את הבנדיט ואותי לגדר הבטיחות עם מסיכת חזית מרוסקת ואגזוז Arrow עקום. לא נורא – תמיד חלמתי להפוך את הסוזוקי המגודל הזה לסטריטפייטר.

נשאר ברכיבות הכביש

אחרי שהבנדיט הושבת סופית בתאונת טוטאל לוס (תאונה אחרת שאותה עשיתי לגמרי בעצמי בדרך לעבודה), קצת נפרדו דרכנו מבחינת רכיבות משותפות. חבר אחר עשה תאונה בנס הרים וחלק מחברי קבוצת ה-"עד 500" הזדעזעו ממנה ומריבוי התאונות סביב, והחליטו למכור את האופנועים ללא כוונה לחזור לתחום.

במקביל, אני עברתי לתחום הסופרמוטו ולעולם המרוצים הכלול בתוכו. וקובי? הוא היה היחיד מאיתנו שנשאר בתחום רכיבת הכביש. אחרי כמה שנים אני עברתי לרכיבת אנדורו בשטח, אבל קוביז? התמיד ברכיבות בכביש.

החבורה הישנה. בודדים נשארו בעולם האופנועים לאחר רצף של תאונות וכמעט תאונות

ההפסקה

גם כשעשה קצת הפסקה מבעלות על אופנוע ספורט כזה או אחר, קוביז המשיך לתחזק את עולם הרכיבה באמצעות התנדבות למשטרת התנועה ביחידת האופנוענים. שם הוא רכב על האדוונצ'רים המגודלים שאפשרו לו להנות מדי שבוע מעולם הרכיבה (במשך 14 שנים ברציפות!) לצד תיחזוק התחביב החדש שאימץ – טיולי ג'יפים משפחתיים ועם חברים.

קובי בא לטעום איתי את עולם הסופרמוטו ואת עולם השטח (כמה נוח שחבר שלך הוא מנהל מותג KTM, אה?), אבל זה לא "תפס אותו". הוא נהנה מאוד וכל כך שמחתי שהוא אהב את הרכיבה החדשה עבורו, אבל זה לא היה ברמה של לצלול לתוך עולמות חדשים. "אין על אופנועי הספורט" הוא אמר לי. תמיד העיניים שלו ברקו כשדיברנו על רכיבה ואופנועים. תמיד.

קובי מתדרך אותי לקראת מרוץ הסופרמוטו הראשון בנווה נאמן

החבר הוותיק ביותר

אולי הרכיבות המשותפות שלנו הצטמצמו, אבל הקשר בינינו מעולם לא נפסק. כל שבועיים לערך התעדכנו אחד עם השני בשיחות "מה קורה? מה עם המשפחה?" וסתם שיחות של צחוק ושבירת שגרה. בכל אופן, 22 שנות חברות לא הולכות ברגל ולא נזנחות בקלות.

למעשה, רק עכשיו כשהוא כבר לא כאן, אני פתאום קולט שהוא היה החבר הוותיק ביותר שלי מתוך מעגל החברים הקרוב. היחיד שסבל אותי כל כך הרבה שנים והקפיד להתקשר גם כשאני הזנחתי והסתחררתי במעגלי היומיום-העבודה והמשפחה.

חוזרים לכביש

בשנים האחרונות, כשהצלחתי להעמיד אופנוע כביש לצד אופנוע שטח בארסנל הפרטי שלי (לא שוכחים אהבות ראשונות), קובי התחיל גם הוא לגשש לבעלות מחודשת על אופנוע משלו לצד הג'יפ. התחיל בקאוואסקי נייקד, המשיך לסוזוקי GSR750 ובינתיים פינטז בצורה פעילה על סופרבייק. "תפסיק לחפור ביד2" צחקתי עליו. "גם ככה כל הכסף שלך מושקע בג'יפים. אתה הרי לא תקנה אופנועים כאלו יקרים!" התגריתי בו.

לפני 3 שבועות נפגשנו בשבת בבוקר תחנת הדלק בבית גוברין. "בוא, יש לי משהו להראות לך" אמר בחיוך הממזרי שלו וגרר אותי אחריו. "נווו….! מה קנית עכשיו?!".

קובי הציג לי בגאווה בלתי מוסתרת את הבייבי החדש: נינג'ה ZX10R מלוקק ומדונדש. איך שמחתי בשבילו, ואיך פחדתי מהיחס הספק\משקל של המפלצת הירוקה. אמרתי לו את זה כמובן, כי זה מה שחברים עושים.

"אל תדאג" הוא ענה. "אני לא ממהר. אני לומד אותו באיזי".

ללמוד דרך SMS-ים

שבוע חלף ושלחתי לו וואטסאפ: "יש יום מסלול ב-17.5 בפצאל. אתה בא?"

"תודה אבל עוד לא" הוא ענה.

והמשיך: "חושש עדיין כמו ילדה עם קוקיות. אני לא מתבייש. אני לומד את מכונת הקרב שלי".

הקנטתי אותו, במה שתהיה להקנטה האחרונה שלי אליו אי פעם:

"ללמוד רכיבה על אופנוע כמו שלך מחוץ למסלול זה כמו ללמוד לתואר שני באוניברסיטה דרך SMS-ים"

סלפי חברים וותיקים בבר בהר (נס הרים)

**********************************************************

מה קרה בשבת בבוקר?

אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם בשבת בבוקר (29.5.21).

החברים הגיעו לסוף "הפס" וחיכו לקובי ולרוכב נוסף. כשהשניים התעכבו מלהגיע, הם הסתובבו ורכבו חזרה בכביש.

הרוכב בסוף הקבוצה, לא ראה את התאונה מתרחשת. הוא פשוט ראה את הנינג'ה זרוק בצד הדרך. עצר ולא מצא את קובי. הוא קרא לו אבל לא הייתה תשובה.

אז הוא הזמין את מד"א.

הם מצאו את קובי 70 מטרים מהאופנוע, בתעלה לצד הכביש.

יש השערות, יש ניחושים ויש חוקרי תנועה שמנסים להבין מה קרה שם, אבל שום דבר לא יחזיר את קובי אל טלי, אל הבנים, אל המשפחה הרחבה או אל החברים.

---

אמיתות כואבות

אין לי תובנות עמוקות והארות חשובות לגבי הסיכונים של רכיבה ספורטיבית בכביש הציבורי. אין לי טיפים ואין לי חוכמות של בדיעבד. כתבתי את הדברים הללו בעיקר כדי לפרוק מעצמי, להקל קצת על הכאב, לשתף ולזכור.

אני לא יכול ולא רוצה להטיף כנגד רכיבה ספורטיבית בכביש. זו תהיה צדקנות טרחנית מצידי, מיותרת ובלתי אפקטיבית. בעיקר – כי עשיתי דברים דומים בעצמי. למעשה, המשכתי לחטוא בעניין ולבקר בעצמי בכבישים מפותלים בשבת בבוקר (גם אם ללא חליפה מלאה), וזאת למרות הביקורים הכמעט קבועים שלי בימי מסלול.

אמיתות

אני רק יודע, מבין ומפנים כעת זוג אמיתות מכאיבות ומציאותיות עד כאב:

ההספד של טלי בלוויה, קרע אותי כמו את כולם שם. גם יומיים אחרי הלוויה קראתי אותו שוב ולא הצלחתי לסיים את הטקסט עד סופו. הדמעות חנקו אותי.

אשתי, שהכרותה עם טלי וקובי נמתחת גם היא על פני שני עשורים, לא אמרה (עדיין?) כלום על אופנוע ה-1100 הכחול שחונה לנו מתחת לבניין.

אבל המבט העצוב שלה אומר לי הכל: אל תעשה לי אותו הדבר.

האמת השנייה היא שיש לי חור ענק בלב. כי קובי שכל כך אהבתי, נשאר לתמיד טמון באדמת בית העלמין בראשון לציון, בגלל האופנועים ששנינו כל כך אהבנו ביחד.

איך ממשיכים עכשיו?

**********************************************************

קובי אשכנזי היה בן 46 במותו. יהי זכרו ברוך.

"שלום חברררררר שלי"

"שלום My Friendsssssss".