איטלקים ונהנים: שי לב במסלול מוג'לו

שי לב מרייסטראק רכב במסלול מוג'לו האיטלקי, אחרי שכבר רכב במיזאנו, וחזר לספר על החוויה האדירה.

כתב: שי לב – רייסטראק

בערך מ-2013 אני משתדל לחוות לפחות פעם בשנה חוויה מוטורית-דו-גלגלית חדשה ומאתגרת ובדרך כלל הן מתנקזות לפיד הפייסבוק שלי כזיכרון כתוב שיקפוץ בנעימות בפיד פעם בשנה. ככל שהשנים עוברות אני מוקיר יותר את הפיצ'ר הפשוט והאהוב הזה.

אז עוד פרק ביומן המסע המוטורי נכתב לו והפעם באיטליה, ארץ המגף (SuperTech R).

תקציר לאוהבי אספרסו קצר: היינו באיטליה לשבוע, מחציתו הראשונה הוקדשה לטיולים, נופים ולאגור משקל. החצי השני הוקדש לרכיבה במסלול המירוצים מוג'לו ולהשיל משקל, למטה בגלריה יש כמה תמונות מייצגות.

תרחיב לאוהבי פסטה טליאטלה:

מסלול המירוצים "מוג'לו" נחשב בעיני רבים ליהלום שבכתר בעולם המוטורי. 5245 מטר של אספלט מושלם, תחום באבני שפה ירוקות-לבנות-אדומות שצועקות מסורת איטלקית בכל פנייה ומקטע גז. הגאווה האיטלקית ישר הורגשה כשנכנסתי למסלול כשקיבלה אותי קסדת ענק בגודל בית קוטג' קטן בשער המסלול. כאילו האיטלקים אומרים "נתנו לכם אספרסו מדהים, פיצה אדירה, פסטה אל דנטה פרפקטו, גלידה מושלמת, שפה סקסית, אמנות נשגבת, מוטוריקה אקזוטית ואת פיסת גן העדן הזו – מוג'לו". תהנו.

אז אחרי שלושה ימים שטיילנו ברחבי טוסקנה וטעמנו, ראינו, וחווינו משלל פינוקים, זכיתי לעוד שלושה ימים של רכיבה במוג'לו. ואם זה לא מספיק, הצלחתי לגרור את האופנוע החדש כל הדרך מיוון לטובת התענוג הזה. טוב בסדר, גררו בשבילי.

לעלות על מסלול חדש זה תמיד מרגש

מסלול מוג'לו הוא מתקן ברמה הכי גבוהה שיש, מתוחזק כמו מלון חמישה כוכבים, מדוגם כמו איטלקיה בתצוגת אופנה ויקר כמו המחייה בישראל. כמה יקר? שלושה ימי רכיבה – 3000 שקלים דמי כניסה למסלול. לא כולל חדר במסלול (בוקס), דלק, צמיגים, אופנוע, אוכל, מכונאי, טיסות, מלון וכלום ושום דבר בעצם. ראו הוזהרתם.

לעלות על מסלול מירוצים חדש זה תמיד מרגש. זה אמנם מסלול מירוצים – היית בכמה, שייפת ברכיים וריחפת מעל אייפקסים בעבר, אבל מסלול חדש, כזה שטומן בחובו סודות לא ידועים עבורך – זה שונה. יש פה מערכת יחסים אחרת ולצערי, או שלא, האסוציאציה הכי דומה שעולה לי בראש היא להכנס בפעם הראשונה עם מישהי חדשה למיטה (או מישהו, כל אחד והקפה שלו). התרגשות, ציפייה, חוסר ידיעה, פרפרים, פחד קל? (אתם יודעים מי אתם, הכל טוב, זה קורה לכולם) – הכל שם.

להתקלח ולדמיין את ההפקה

כדי לרכוב את מוג'לו כמו שצריך, אבל כמו שהתכוונו בספר, צריך לדעת לנצל את המסלול היטב. עם רוחב נתיב לא נגמר, פניות עצומות ומלא מקטעים של גז וברקס, קל מאוד ללכת לאיבוד, גם לרוכב וגם לשניות שבשעון. במטרה לנסות ולהתכונן לכל הסיפור הזה ולבזבז הכי מעט זמן שאפשר כדי להבין את מצלול הפניות, התקנתי את המשחק MOTOGP על המחשב ובמשך שבוע לפני הטיסה שיחקתי שעה ביום במסלול מוג'לו.

זה עזר מאוד וביום השני כבר ידעתי להתקלח ולדמיין את ההקפה תוך כדי. לא בטוח שהסתבנתי משהו באותו שבוע, אבל לפחות ידעתי מתי מגיעה ימנית ומתי שמאלית ובאיזה הילוך הן. לא כיף לגלות פרסה ימינה איפה שחשבת שיש תשעים מעלות שמאלה, אז משקיעים זמן בלימוד וחוסכים אותו על המסלול אח"כ.

ועם כל זה, שום דבר שיכלתי לעשות לא היה מכין אותי למה שהיה שם בסשנים הראשונים, אולי סימולטור מקצועי עם VR על הראש ואופנוע בין הרגליים היה עוזר, אולי.

יבלום מוקדם מדי, יאיץ מאוחר מדי

מוג'לו הוא מסלול עם קווים יחסית פשוטים, בטח אחרי מסלולים כמו פצאל וסרס שמשלבים בערך כל אלמנט טכני שיש בספר. מה שלא פשוט במוג'לו ומסבך את כל העסק הוא רוחב נתיב עצום, פניות ושינויי כיוון במהירויות מאוד גבוהות ומעל הכל והכי קשה מהכל – שינויי גובה בלתי פוסקים בנקודות הכי מעצבנות שרק אפשר לא לבקש – איפה שפותחים גז ואיפה שלוחצים ברקס כמובן. מימד נוסף ואדיר שדורש תשומת לב.

מי שרוצה להיות מהיר במוג'לו צריך להכיר ממש טוב את מוג'לו, אחרת הוא פשוט יבלום מוקדם מדי ויאיץ מאוחר מדי וזה לא משנה כמה הוא יושב טוב על האופנוע, כמה הוא משנה כיוון מהר וכמה הוא משכיב את הכלי. כשאתה לא מכיר את מוג'לו, זה מרגיש קצת כמו לרוץ בתוך בריכה: מנסים לנוע במהירות – התוצאה איטית. זה נכון בגדול לכל מסלול, אבל במוג'לו זה נכון פי ארבע. למה? אקזיביט A:

בהדרכות אנחנו תמיד מדגישים שעל מנת לרכוב מסלול בצורה טובה, צריך לרכוב אותו טוב לאורכו ולרוחבו. מוג'לו מבקש ממך גם לרכוב אותו טוב בירידתו ועלייתו. יש מסלולים שנפרסים לפניך כמו מפה על שולחן, אתה רואה מה מגיע ומתי, העיניים מקבלות מידע והמוח יכול להתרגל בנוחות יחסית ובמהירות ולהעמיד סממנים די ברורים על המסלול לביצוע פעולות קבועות. משם נשאר לצקת עוצמות בצורה הדרגתית ונוחה והופה – אתה במשחק. מוג'לו זו פסטה אחרת לגמרי.

ארוכה ארוכה

את המסלול הזה תכננו כך שכמעט כל פניה שבולמים אליה היא בלימה עיוורת במידה מה. מילא הפניה היתה עיוורת – ניחא, אבל לא, הבלימה היא עיוורת. דמיינו סיטואציה – אתה ביישורת, המצערת פתוחה עד הפלסטיק, לוח השעונים מראה 299 קמ"ש, אבל אתה בכלל רק באמצע שלה. הדרך לפנייה מספר 1 עוד ארוכה ארוכה, הספרות בלוח השעונים לא זזות יותר, תקועות על 299, אבל אתה יודע היטב שה- GPS ממשיך לאגור קמ"שים והאופנוע צובר מהירות. אתה ממשיך להחזיק את המצערת פתוחה עד הסוף לעוד ארבע שניות מלאות, מקופל מתחת למשקף כמו מרבה רגליים מפוחד, בערך אז מגיעה העלייה של סוף היישורת שאחריה לא רואים כלום חוץ מאת החיים בצד השני. ושם? אל תבלום, עוד לא הגעת.

לקח שלושה ימים עד שהסכמתי לשמור את המצערת פתוחה עד הסוף לעוד שניה אחת מלאה ובכך לבלום בערך מאה מטר אחרי, ועדיין 30 מטר לפני איפה שצריך לבלום באמת. מהסקרנות, עצרתי שניה לבדוק את עצמי מספרית באינטרנט ולהשוות תחושות למציאות. מסתבר שלבלום שניה מאוחר יותר במהירות 300 קמ"ש, זה לבלום 83 מטר מאוחר יותר לפניה מספר 1. עכשיו קחו את המסלול הקרוב אליכם ותבלמו לפניה 80 מטר לפני הזמן ואז תבינו כמה קל לאבד זמן במוג'לו. זה בהנחה שהצלחתם להגיע ל-300 קמש ביישורת, כן?

מי שמאמין לא מפחד

כדי לסכם את פניה 1: עד הגבעה – כמעט שלוש מאות קמ"ש והמסלול מבקש לשמור את הגז פתוח דרך הגבעה, מבלי לראות את הירידה אל הפניה. בשיא הגבעה הצמיג הקדמי – מרחף, הכידון – חופשי ובאוויר קלות ובערך שניה נוספת אחרי אצטרך לבלום, משהו כמו 250 מטר לפני סוף היישורת, לתוך פניה בירידה של 90 קמ"ש בנקודה הכי איטית שלה.

זה אומר שלמוח יש שניה אחת אחרי הגבעה שבה הוא צריך להסכים לשמור מצערת פתוחה, לקבל את המידע שנפרס לפניו ולבלום לא חלש ולא חזק מדי לפניה מספר 1 שמתחילה בירידה ומסתיימת בעלייה (עיוורת שוב). כדי להצליח את זה המבט צריך להיות מופנה לנקודת הבלימה הדמיונית שנמצאת אחרי שיא העלייה, משהו כמו מאה מטר קדימה בירידה. "מי שמאמין לא מפחד."

ברוכים הבאים למוג'לו

אם כל הסיפור של פניה 1 נשמע מאיים, אין מה לדאוג, זה חוזר על עצמו בעוצמות משתנות של בלימה ועיוורון בפניות 2, 6, 10 ו-12. זה רק החלק של הברקס. עכשיו תאיצו החוצה מ-ארביאטה 2 בעלייה עיוורת ב-200 קמ"ש, תעלו על המדרכה מצד שמאל ביציאה כדי לבלום בעיוורון ל-פניה 10, שהיא בעצם תחילתו של שיקיין בירידה. אשמח לשמוע חוויות. תביאו תחתונים להחלפה.

מממממ…מוג'לו.

רק שיהיה ברור, לא סבלתי בכלל, נהניתי מכל רגע. זה פשוט שכדי לנסות ולבצע את הרכיבה במוג'לו ברמה טובה, צריך להשתמש בכל גרם של סבלנות, עד שהשרירים מתחילים להתרגל והנוירונים במוח נורים בתזמון ובסדר הנכון. זה מתיש, זה דורש ריכוז גבוה מאוד והסקת מסקנות בלתי פוסקת ומתפשרת על הביצועים שלך, אם אתה רוצה להמשיך ולהשתפר.  ניסיון להאיץ בתהליך יותר מדי, איפה שאי אפשר, יכול להוביל בשניה לסיום הטיול ולריסוק האופנוע הכי יקר – BY FAR – שבניתי בחיי.

אתגר

אם כבר הזכרנו אופנוע, אז עוד קצת בכי: כל המוג'לו הזה – מילא. אבל לעשות את זה על מכונת מלחמה של 1000 סמ"ק, שבילית עליה שלושה ימים בלבד בחייך לפני 4 חודשים – אחרי שכל חייך רכבת על 600 סמ"ק – אתגר.

סרס על R1 – הסתדרתי. מוג'לו על R6 – נבין ונקבל. אבל את מוג'לו על R1? כאילו מה עוד נשאר? לכסות עין אחת? הייתי מאוד הססן לקראת ימי הרכיבה. מצד שני – זו הפעם הראשונה בחיי שאני מגיע למסלול חדש, על גבי אופנוע 1000 סמ"ק. וזה אומר שאין יותר רוכבים שמאיטים אותי בפניות ועוקפים אותי בישורות. אין יותר לצאת מפניה בעשרה קמ"ש מהר יותר מאיזה במו ולבהות בו הופך לנקודה שהולכת וקטנה לעבר האופק, עד לפניה הבאה. המנטליות מעכשיו היא ברורה: אם הגעתי עד אליך, אני הולך לעקוף אותך בכל מקום שרק אפשר.

מהלך הימים והרוכבים באירוע

אל המסלול הגיעו כ-10 רוכבים מיוון כאשר איתם הגיע האופנוע שלי ושל שותפי האהובים למסע עופר ואביו יוסי. הם רוכבים על ה-R6 של עופר. המטרה שהצבתי לעצמי הייתה מורכבת משני חלקים שהאמנתי שיעזרו לדחוף קדימה כל הזמן: להיות הכי מהיר מכל המשלחת שלנו ולהצליח לרדת מ-2:02. חבר יקר ומאמן בכיר שהיה במוג'לו בעבר כתב לי לפני הטיסה "תחזור בשלום, גם 2:03 זה יפה וטוב" ובאותו רגע היה ברור לי עם מה אני לא חוזר.

בכל אחד מימי הרכיבה היו מעל 200 רוכבים, מחולקים לארבע קבוצות של איטיים עד מהירים. A האיטיים ו-D המהירים. את היום הראשון התחלתי ב-C כאשר לאחר הפסקת הצהריים קודמתי לקבוצה D. קבוצה C הייתה פקק תנועה אחת גדול, זה לא מועיל ולא כיף, שמחתי מאוד על המעבר.

ימי הרכיבה הוגדרו מראש כך:

יום ראשון – נכיר את האופנוע, נלמד את המסלול, נשאר בחיים, ננתח הקפה מהירה במלון ונחזור מוכנים למחרת. אמן שלא ירד גשם.

אחר כך ביום השני – עבודה מסודרת על תיקונים והערות, בדיקה מאתמול, בחינה האם קצב ההתקדמות טוב וניתוח ההקפה המהירה לקראת מחר. אמן שלא ירד גשם.

ולסיום ביום השלישי – רכיבה אגרסיבית ב-90% יכולת ותיקון לא יותר מ-5 אלמנטים. אמן שלא ירד גשם.

ביום הרכיבה הראשון הבנתי כמה המסלול מסוכן, עיוור ותובעני. לאורך כל היום רכבתי בפחד והססנות. המסלול איים עלי, האופנוע איים עלי וסיימתי אותו בתחושת החמצה, כאשר הספקתי לרכוב רק שלושה סשנים ועוד 3 הקפות ואז בא הגשם.

מוג'לו – משימה אפשרית לחלוטין

לא הצלחתי להביא את עצמי לבלום קרוב לשום פניה, שלא לדבר על בלימה לתוכה, ההאצות היו מאוחרות וכאשר הסתכלתי בסרטון ההקפה המהירה ביותר, זה היה נראה כאילו אני רוכב באופן כללי במחצית מיכולת הרכיבה (לא מבחינת מאמץ כמו מבחינת ביצוע). ואז נזכרתי שזו בעצם הייתה המטרה והציפייה ונרגעתי.

בסוף היום הראשון השעון עמד על 2:05.5 להקפה המהירה ובהסתכלות כוללת מלמעלה, זה היה נראה טוב. הייתי המהיר במשלחת ולרדת מ-2:03 כאשר לרשותי עוד יומיים של רכיבה נשמע כמו משימה אפשרית לחלוטין.

את הלילה ביליתי בלשכב במיטה עם עיניים עצומות מבלי לישון דקה. המסלול לא הפסיק לרוץ לנגד עיני, התיקונים, ההערות וסתם מחשבות שונות התעופפו לי בראש כאילו הן ביישורת של מוג'לו שם בפנים. בבוקר השני הגעתי אל המסלול עם בחילה של התרגשות ופחד. שוב עוד יום של לעלות למסלול בתחושה קשה. כובד משקלן של המטרות ששמתי לעצמי הורגש. הלחץ לעמוד ביעדים במעט הסשנים שיש כל יום מייצר אצלי בחילה ותחושת עייפות מדומה. מבאס אבל כנראה שזה המנגנון הפולני שלי.

בגלל הגשם הכבד שירד אתמול, פספסנו את הסשן הראשון של היום כי המסלול היה עוד לח ומלא ערפל, וכך נשארו להם שלושה סשנים ומירוץ אחד בסוף היום. החלטתי מראש שכדי לשמור על האופנוע בחתיכה אחת ולחזור ליוון מבסוט, אני לא מתחרה. סיכון מחושב שכזה. מה שהשאיר לי שוב שלושה סשנים לרכיבה בלבד.

אורחים מיוחדים

את היום השני פתחנו כאשר חברינו הקודמים לבוקס נעלמו ובמקומם הגיעו חבורת איטלקים ואנגלים. מהר מאוד התברר לנו ששניים מהם הם זוג רוכבים אלמונים בשם ברדלי סמית וקלאודיו קורטי. אם במקרה לא ידעתם במי מדובר, אז שניהם רוכבי מוטו GP לשעבר, האחד עד לא מזמן סיים את תפקידו גם כרוכב מבחן של אפריליה והשני היה מתחרה עם מרקז על פודיומים במוטו 2. חוויה.

ברדלי התאמן על אופנוע מוטו 2, קלאודיו רכב על R1 ואני קיבלתי את כל המידע העדכני על מה למה וכמה שם מחברי, כתב ה-MOTOGP היווני – Dimi Diats שגם היה איתנו במשלחת היוונית, רכוב על דוקאטי V4S. בונוס מגניב.

מפספס שני אייפקסים

מיד בסשן הראשון של היום הרכיבה השני, דברים שעברתי עליהם בלילה התחברו והזמנים השתפרו, הגוף השתחרר לאט לאט, הברקסים התחילו לאחר ובסשן השלישי כבר אפשר לומר שרכבתי לא רע. סיימתי את הסשן עם 2:02.6, כאשר אני מפספס שני אייפקסים ונכנס בהילוך אחד גבוה מדי לפני היציאה ליישורת בהקפה המהירה. ידעתי בתוכי שזה היה צריך להיות 2:01 גבוה ושאפשר לחזור למלון בשלום, היצר התחרותי מבסוט – אני ממשיך להוביל את זמני המשלחת בהפרש של מעל 2 שניות וממשיך להוריד זמנים באופן עקבי. הכל עובד לפי התוכנית, כבר שברתי את זמן המטרה שלי ומפה זה רק בונוס. יאללה למיטה ולישון. או שלא.

שוב לילה של תיקונים, של מחשבות ביישורת ושל בהייה בקיר. לא להאמין. שוב בחילות של בוקר בהגעה למסלול מהתרגשות ושוב המוח מרגיע את הגוף בידיעה שככה זה פשוט.

מוג'לו – לחבר את הכל

ליום השלישי העזתי לפנטז לרדת מ-2 דקות, למרות שידעתי שהשניות האלה כבר לא באות בקלות ומדובר בזמנים של רוכבים מנוסים ומהירים במסלול. התעודדתי מהעובדה שמחר אני יוצא לרכוב על סט צמיגים חדש ולתקן כמה טעויות חשובות, האמנתי שזה כבר מספיק כדי לשפר בשניה וחצי. כל השאר – בונוס של בונוס של בונוס.

שלושה סשנים זה כל מה שהיה צריך כדי לחבר את הכל. סוף סוף רכיבה משוחררת יותר במסלול, בלימה מאוחרת יותר ומהירויות פניה שמזכירות לי את עצמי במסלול אחרים שאני מכיר היטב. פתאום מרפקים פוגשים אספלט, אופנוע עולה לווילי ועקיפות נעשות מהירות ופחות מהוססות. סוף סוף עליתי למסלול בהנאה ובתחושה של טורף.

פסטה מקולקלת

היום הסתיים לו כאשר אני מעמיד את השעון על 2:00.55, באמונה שכנראה היה לי את ה-1:59. הנקניק שדפק לי את היציאה מ-SAVELLI, אמן ותאכל פסטה מקולקלת. זוז מהקו יא סאלאמי. לא להאמין שגם באיטליה אנשים מטיילים על המסלול באיטיותצ בקו הרכיבה. מכעיס ומסוכן.

זמן ההקפה הזה העמיד אותי במקום ה-11 ברשימת המהירים במסלול, כאשר ארבעת הראשונים מורכבים מברדלי סמית, קלאודיו קורטי, ועוד שני אלופי עולם לשעבר, יחד עם רוכבי על אחרים. המהיר ביותר על המסלול עשה 1:54.

הסבלנות השתלמה

החזיר התחרותי שבי קיבל כל מה שרצה ויותר. חשוב מהכל אולי היא העובדה שבמשך 10 סשנים שלמים לאורך הימים לא הוצאתי צמיג מחוץ לגבול המסלול, לא קיבלתי ולו אזהרה קטנטונת מהאופנוע והסבלנות השתלמה לאורך זמן. קצב הרכיבה נבנה בצורה הדרגתית ומתונה כיאה למי שלומד מסלול חדש עם אופנוע פחות מוכר.

אז:

תודה ל-Sotiris Zafeiropoulos שדאג ללוגיסטיקה בצורה מעולה.

תודה ל-קוסטאס שלקח והחזיר עבורינו את האופנועים.

תודה ל- Xaritonas Papadopoulos, שהוא חבר יקר ומכונאי בחסד עליון שבנה לי מכונה מדהימה ותמך בי טכנית לאורך הימים.

תודה לעופר אשכנזי ואבא שלו יוסי שאירחו חברה מצוינת, עופר הביא אותה ברכיבה מדהימה בשש מאות סמ"ק עם זמן פלילי של 2:04.55

והכי תודה לאישה שלי האהובה שהפגינה סבלנות ואורח רוח בזמן שאני משחק בשטויות של ילדים מגודלים, אני אוהב אותך דיאנה!

בינתיים עד שאכין את הסרטון המיועד של ההקפה המהירה, הנה כמה תמונות שמעבירות את החוויה המשוגעת הזו.

מוג'לו, שמור לי 1:56 אני בא לרדוף אחרי אלברטו נאסקה!

גלריה

ובאותו עניין:

שי על חווית הרכיבה במסלול מיזאנו באיטליה

שי על חווית הרכיבה במסלול סרס ביוון