רוכב על האופנוע הביטוח לדו גלגלי אופנוען

אני. אופנוען.

אני. אופנוען. מכריז ניר למרות הכל. החלומות, תאונות, הסכנות, הסיפוק ועוד זיליון הרגשות ודברים שהופכים את החוויה חסרת הגבולות הזו, להגדרה עבור אדם. אופנוען.

כתב: ניר עופרי NIROFREE

תרשו לי להתחיל ולומר לכם כבר מההתחלה, אני יודע שלרכב על אופנוע זה מסוכן. אני גם יודע שכל אבן יכולה לגרום לתאונה (לא מכיר אפילו אחד שזה קרה לו), אני אפילו יודע ששמן על הכביש, גשם, כבשים תועות, ילד עם כדור, ילד בלי כדור, להקות אווזים, סופות חול וגיבורי על יכולים לגרום בשנייה לתאונה ושבמכונית זה לא היה קורה.

אני יודע.

אבל תנו לי רגע לספר לכם משהו על אופנוע, או יותר נכון על רוכבי אופנוע, שאולי אתם לא יודעים. איזה מבט חטוף לתוך נפש אופנוענית. אני אנסה להסביר איך אפילו אחרי שתי תאונות עם אחוזי נכות לא נמוכים, ולמעלה מעשר החלקות במהלך השנים, אפילו אז נשאר האופנוע יקיר לבבי.

אז הסיפור שלי מתחיל אי שם בשנות השבעים, ברחוב קטן בבת-ים, בדרך  לגן דיטה. הייתי בן שלוש כשאבי היה מסיע  אותי על הווספה שלו מקדימה עשרה בניינים  ומוריד אותי בגן הילדים. נדמה לי זה התחיל שם. סיפרו לי שאחת המילים הראשונות שהגיתי היתה ״הונדה״. כך נהגו לכנות כל אופנוע בשנות השבעים.

אני זוכר שבכל פעם שהיינו נתקלים באופנוע חונה רציתי שיושיבו אותי עליו, ולפעמים כשהסכימו לי, לא היה מאושר ממני. הייתי עושה קולות של  אופנוע, אוחז בכידון ומדמיין איך אני הוא זה שרוכב על האופנוע. גם כשגדלתי והייתי לנער, לא פספסתי אפילו פעם אחת לשבת על אופנוע חונה.

אופנוען. סובל

ואז הגיעה שנת  1983,  שנה שבא הגיח לעולם הפאנטיק.  אופנוע החלומות של בני התשחורת. השכונה שלי בבת-ים התמלאה ברעשי הפאנטיק. בני המזל שקיבלו אותו היו מלכי העולם. הייתי בן עשר. ובכל יום ובכל לילה היה רק דבר אחד שחשבתי וחלמתי עליו. הפאנטיק. וכך חלפו להם עוד כמה שנים, והגעתי לגיל שאפשר להוציא רשיון. מה שרק הגביר את הסבל, אין לי שום מילה אחרת לתאר את התחושה הזו. כי ברור היה שאין שום סיכוי שלי יהיה אופנוע.

ככל שגבר הרצון שלי כך גברה ההתנגדות בבית הוריי. הימים היו ימים פשוטים, וההורים היו הורים של פעם. ״על גופתי המתה״ היה משפט שגור וחלק מהנורמה השלטת באותם ימים. עכשיו שתבינו, אני לא מאשים אותם. בכל זאת, אני ילד יחיד, ללא אחים או אחיות, אחרי לידה שכמעט עלתה לאימי בחייה, כך שאופנוע  בגיל 16 לא היה דבר שהולך לקרות. ואני ידעתי את זה.

לזהות את הדגמים

תבינו, שברון הלב שלי היה אמיתי, עמוק וקשה מאין כמוהו. בכל פעם שראיתי אופנוע הלב שלי קפא וקפץ באותה פעימה. בכל פעם ששמעתי אופנוע עובר הפסקתי לדבר. לא משנה עם מי. הבטתי בו חולף. או הקשבתי לצליל העמום הזה של האושר שמתרחק ממני שוב. אפילו למדתי לזהות את הדגמים רק לפי הצליל. עד כדי כך אהבתי את המכונה הזו. בלי לרכב ולו פעם אחת. אהבה כזו בלתי מושגת. כמו בסרטים.

אפשר לומר שהתאהבתי במכונה הזו בלי שום הסבר או כוונה. זה פשוט קרה. והזמן עבר. ופתאום צבא. איך כתב ארקדי דוכין, ״להיות חייל זה נורמלי״, ולהיות אופנוען זה דבר מטומטם. אז לבשתי מדים. ויצאתי לעולם. ועדיין. אותו חלום. אותה קנאה שורפת בכל אחד ואחת שיש להם או היה להם או רכבו אפילו פעם אחת.

אבל גם השירות הצבאי נגמר לבסוף. ואתם יודעים מה הדבר הראשון שעשיתי מיד עם השחרור? ליתר דיוק תוך כדי שחרור בבקו״ם? חתמתי על חוזה עבודה כשומר בבית ספר לאיזה מגייס שהגיע להחתים חיילים משוחררים כמוני. התחלתי לעבוד יום אחרי. וחסכתי קצת כסף. ומכאן הדרך לאופנוע היתה כבר קצרה.

העבודה שילמה לי על הרשיון, חצי שנה אחרי הייתי בעליו הגאה של האופנוע הראשון שלי. ומה אני אומר לכם, האושר הזה שהציף אותי, ההרגשה הזו של האופנוע, שלי, רוכב, הייתה שווה את כל שנות ההמתנה הארוכות.

אבל למה? מה כל כך מיוחד במכונה הזו שגורמת לרבים כל כך לסכן את חייהם, לקחת סיכון כל כך גדול, לעיתים להתרסק, להתאחות ושוב לחזור לרכב? מה יש בו באופנוע הזה?

ההתרגשות

יום שישי בערב מגיע. יחד איתו מגיעה ההתרגשות הזו המיוחדת ששמורה ליום שישי של לפני הרכיבה. מוציא את חליפת העור הכבדה, את מגפי הרכיבה, את הכפפות ואת הקסדה של שבת ומסדר את הכל בקפידה על הספה. הכל מוכן. כמה טלפונים לחבר׳ה לוודא עם כולם על כיוון למחר. סדום ערד, הגלבוע, או אולי נס הרים ועין כרם, לא משנה לאן, העיקר לרכב לכבישים שלנו. כן. שלנו. אלו עם המצבות בצדי הדרך. אלו שכל מי שעבר שם חשב לעצמו או אמר בקול רם, ״המשוגעים האלו״, ״מסכנים ההורים״, נו, אתם בטח מכירים או אפילו מלמלתם בעצמכם עוד כמה משפטים כאלו.

5:00 בבוקר אני כבר ער, מקלחת, קפה שחור, וחצי שעה של המתנה מורטת עצבים לשעון שיעביר את הדקות. יוצא החוצה, מסיר את הכיסוי מהאופנוע יד חמישית בן השבע שלי. ומתרגש. כל פעם. הנעה קלה ויאללה למקום המפגש. קצת שלומות, קצת שיחות ומתחילים לרכב ליעד.

הירידה לכביש המהיר מלווה בתפילה קצרה שנחזור בשלום (שלא תמיד נענתה) וגז. הרבה מאוד ממנו.  ואנחנו מתחילים לעוף. פיזית ומנטלית. עפים. עוברים במהירות אדירה מרחקים שלכל כלי רכב אחר היה לוקח לגמוע פי שלוש או יותר מהזמן שלנו לקח. ובכל קילומטר שעובר, רף האושר שלנו גובר והולך. ועוד קצת.

סדומערד

היעד הפעם, ערד. ירידות ים המלח. שעה וקצת של רכיבה ואנחנו שם. עוצרים בתחנת ההסעה בואכה ים המלח, מדברים דיבורי אזהרה, ומנסים לנחש את מצב הכביש, חלק, רטוב או יבש, מזכירים את ההוא שהכביש לקח לפני כמה חודשים, ואת הפעם ההיא שכמעט לקח אותנו, ומקווים שגם הפעם יתמזל מזלנו  ויהיה בסדר.

ואז החליפה נרכסת היטב, המגפיים והכפפות מתהדקים, המשקף השחור של הקסדה יורד על פניי, וזהו, אני חופשי. אין אני. אני אביר על דרקון של אש. אני קאובוי על סוס ברזל, אני הרוח. אני. אופנוען.

והירידה מתחילה, לאט וזהיר בתחילה, והקצב מתגבר, והנה צומת חתרורים, ואני האופנוע והכביש הופכים ליישות אחת. עוד פניה, ועוד אחת, ואני כבר לא אני של היומיום. אני אני באמת. בלי עכבות. בלי פחדים. בלי מעצורים. אני חופשי. לגמרי. אני עף. אני טס לתוך החופש ולא אכפת לי יותר משומדבר מלבד הפנייה הבאה.

תופסת עם המוות

והנה מגיעה ״העניבה״. תמיד חשבתי שנורא משעשע שקוראים לפנייה הזו ״העניבה״. הזכירה לי את התליין שמחכה לנו ממש פה קרוב. והמהירות עולה, והריכוז גובר, והמבט שלי לא רואה דבר מלבד האספלט. והברכיים משייפות את הכביש, חלקי מתכת נוגעים באספלט, גיצים של אש עפים לכל עבר, ואני מאושר. והנה המצבות. עוצרים לתת כבוד לאחינו הנופלים. יושבים רגע ליד המצבות של אחינו האופנוענים. לא הכרנו אותם בכלל. אבל אנחנו יודעים שבכל רגע שאנחנו על הכביש, גם אנחנו יכולים להפוך בקלות למצבת זכרון בצידי הכביש.

ואנחנו ממשיכים. לתוך ההתמכרות המוחלטת הזו. לחופש הנהדר הזה שמרגישים רק שמשחקים תופסת עם המוות. וככל שחלפו השנים, כך נהיינו טובים יותר. רוכבים מנוסים. ואני בחוד החנית. אף אחד לא מתקרב. אני מהיר מכולם. וכולם יודעים את זה. אני. עם האופנוע הישן שלי.

ובכל שבת באים לצפות בנו. בי. ״מה זה פה, צילומים לערוץ הספורט״? עוצרים אותי אופנוענים בדרכים שמזהים את האופנוע. רוצים ללחוץ לי יד. להגיד שהם באו בשבת רק לראות אותי. ואיך אני עושה את זה? איך אני מצליח לרכב ככה? ועוד עם אופנוע ישן יחסית לכל החבר׳ה? איך?

ואני מחייך, לוחץ להם ידיים במבוכה, אומר תודה וממשיך. כי מה אני אספר להם? שחלמתי על אופנוע מאז שאני זוכר את עצמי? שנסעתי ללונדון לקנות ספרים שמלמדים איך להיות רוכב מרוצים? ששיננתי את כל החוקים בעל פה?  שלפני שאני נרדם אני  עובר בראש על כל הפניות של הכביש מתחילתו ועד סופו (ויש 125 כאלו)? שבכל פעם שיצאתי לכביש פחדתי פחד מוות לפני שנהייתי כזה? שלקחו לי שנים של ניסוי וטעייה ושל להיות אחרון רוב הזמן עד שהצלחתי לשלוט במכונה האימתנית הזו? שאני מוכן לשלם את המחיר העיקר להמשיך לרכב?

אופנוע זה מסוכן

אם היה לי זמן או אומץ, אולי הייתי מספר להם שזה הדבר היחיד אי פעם שהרגיש לי טוב. שאני מתמלא באושר טהור בכל רכיבה. שבכל רכיבה אני חופשי. שאני סופסוף הכי טוב במשהו. שכבר לא אכפת לי שאבא שלי אומר לי שאני לא טוב בכלום. ושאני על הכביש אני שוכח מהמכות ששרפו לי את הגוף. שוכח את המילים שכאבו. ושלא אכפת לי מהחברה ההיא שעזבה אותי, ולא אכפת לי מהמורה שאמרה שאני אכנס לתיכון בדלת האחורית, ושלא אכפת לי שאמא שלי מתה, לא אכפת לי משום דבר. רק הכביש, הרוח ואני.

אבל אני יודע, בדיוק כמוכם. אופנוע זה מסוכן. ושרוכבים קרוב לקצה הוא מסוכן קצת יותר.

ואז במסלול מירוצים מאולתר, הגיע תורי לשלם. ברך מרוסקת, צלעות שבורות, זעזוע מח קשה, שנה עם קביים ושיקום של חצי שנה ברעות היה המחיר. ונזכרתי שהחיים שבריריים ושאנחנו בסך הכל אנשים.

חשבתי שזהו. נגמר החופש. אני שוב כאחד האדם.

אבל אני אופנוען.

ובאותו עניין:

להיות אופנוען בגיל השלישי

אופנוען בבית חולים? 8 תובנות על המצב

מר ישראל אוטוביץ' רוצה להעיף את האופנוען מהכביש

2 תגובות

השאר תגובה