היום בשעות הצהריים, ארעה תאונת דרכים קשה בצומת חולון.
לא ניכנס לפרטים של "מה" ו-"איך", אבל בסיום ההתרחשות, נותר רוכב הקטנוע שרוע על הכביש כשמצבו קשה.
מצלמות משטרת ישראל העוקבות אחרי עומסי התנועה בצומת זו, תיעדו כיצד במשך יותר מדקה וחצי, חולפים עשרות נהגים ורוכבי קטנועים (!), לצד הרוכב השרוע על הכביש, כשחלקם כלל לא מאיטים. גופתו של משה חיים-ישראלי, מורה נהיגה לרכב דו גלגלי, נותרה במרכז הנתיב כשהיא "מפריעה לתנועה" החולפת שראתה בה, כך נראה לפחות מהצילומים, כאילו מדובר במפגע סביבתי שיש להזמין את הרשויות לטפל בו.
בסופו של דבר, נפטר משה חי ישראלי שנפצע אנושות בתאונה, לפני שהגיע האמבולנס. בן 62 היה במותו. יהי זכרו ברוך.
יותר מכל, המצב מזכיר לי את הסיפורים על ניו יורק בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת, טרום כניסתו של ג'וליאני לתפקיד. הישראלים שחזרו מהתפוח הגדול סיפרו על עיר בה אדם לאדם זאב. עיר בה אנשים הולכים ברחובות מסביב למקבצי נדבות השרועים על הקרקע ורואים דרכם, כאילו היו שקופים. עיר בה רמת האדישות של החברה כלפי בני האדם החיים בשוליים שלה, הגיעה לרמות בהן אדם יכול לגסוס באמצע הרחוב מבלי לזכות לעזרה מהעוברי ושבים.
אחרי הפוסט הקודם בו כתבתי שאני "מאמין שלעם שלנו מגיע יותר", אני חייב לסייג זאת: "לרובנו מגיע יותר". חלקנו סתם חארות שמרוכזים בעצמם יתר על המידה.
הדיווח על התאונה בוואלה!
הדיווח מ-Ynet.
לדיון שנפתח בנושא בפורום האופנועים של תפוז
הצטערתי שקראתי את הפוסט הזה. ידעתי קודם שאני חיה בין בהמות, עכשיו קיבלתי הוכחה. אתה כותב "חלקנו סתם חארות" ואני חוששת שה"חלקנו" הזה של החארות – הוא ממש לא מיעוט. קשה לי לחשוב מה עבר לנהגים האלה שעברו ככה לידו בראש.