בסוף השבוע האחרון נפל רוכב אופנוע ספורט נוסף בתאונת דרכים מיותרת. לא אכנס לספקולציות על איך הוא נהרג ומאיזו סיבה, אך הכתבה ב"ידיעות אחרונות" (עמ' 10) מתייחסת אל תופעת רוכבי הספורט בכבישים מפותלים נדחים במהלך הסופ"ש, באופן כללי יותר. ע"פ הכתבה התופעה הזו תפתר, בין השאר, עם פתיחת מסלול מרוצים מוסדר.
טעות.
בכל העולם הנורמלי (אירופה וארה"ב למשל), בו מסלולי מרוצים הם חלק מהתרבות המוטורית, והם זמינים לכל דורש (עם מעט פרוטות בכיסו), עדיין נהרגים רוכבי אופנועים כביש ברכיבות אגרסיביות שכל מטרתן היא בעיקר אספקת אדרנלין ומעט אקשן לחיי הרוכב. הדרך פשוטה – רכב על הכביש כאילו היית על מסלול המרוצים. חקה את האלילים, ותזכה למנת אדרנלין גדושה. למעשה, על הכביש הציבורי זה אפילו הופך למעניין יותר עם מכשולים בדמות מכוניות, רוכבי אופניים והולכי רגל.
לעומת מסלול המרוצים, בו החלקה מסתיימת כמעט תמיד באגו נפול והמון לכלוך שנאסף בשולי העפר הרחבים, הרי שהסכנה המוחשית הקיימת ברכיבת כביש, מוסיפה לא מעט פלפל לעניין. תמרורים, רכבים חונים וגדרות "בטיחות" (המיועדת לבטחון רכבים בלבד, לא רוכבי אופנוע), מוסיפות לפחד של "מה יקרה אם אחליק".
רבים מהרוכבים כך חושבים או לפחות טוענים – "הסיכון שלי הוא מחושב. אני מודע לסכנות, ומחליט לרכב כך למרות הכל. אם אהרג או אפצע, לפחות אדע שנהרגתי בזמן שעשיתי את הדבר שהכי אהבתי."
בולשיט. ועוד ערימה גדולה ממנו.
בדרך כלל (לא תמיד), מי שכותב כך הוא עדיין ילד בכל הקשור לרכיבה. הוא עדיין לא נכח בהלוויית אופנוען שנהרג בדרך דומה, עדיין לא ביקר משפחה שכולה בעת שבעה, עדיין לא ביקר חבר בבית לוינשטיין ששוכב כצמח, ועדיין לא היה במעמד בו מבקרים חבר שיישאר נכה לעד, שנה או שנתיים לאחר התאונה עצמה. הפרופורציות משתנות מקצה לקצה לאחר ביקור או שניים באירועים שכאלו.
אין לנו (לאף אחד מאיתנו, גם לא לרוכבים בשטח), מושג כמה נורא יכולה להיות הפציעה, וכמה עוול נפיל על הנשארים אחרי לכתנו, בעקבות מותנו. אנחנו חיים בהכחשה שאנחנו יודעים לקראת מה אנו הולכים. אך כאמור, מדובר על הבולשיט הגדול ביותר שיש. הסוואה ותו לא. ערפול חושים עצמי, שנועד לחפות על האמת שאנו לא יודעים ולא רוצים לגלות ולחשוף.
ביום שלאחר הלוויותו של הרוכב, קשה לי העברת הביקורת על הרוכבים הללו. הסיבה הראשונה לכך, היא שהייתי (ואני עדיין, באופן אחר) בדיוק כמוהם. ג'אנקי לאקשן, מהירות ואדרנלין. ויש יגידו – גם לסכנה. מצד שני – את הפתרון שלי והצורך שלי לדברים הללו, פתרתי ברכיבת סופרמוטו במסלולי מרוצים וברכיבת שטח. דבר שבהחלט לא מדבר לא כל אחד. ולא יכול להוות פתרון לכל רוכב באשר הוא.
הסיבה השנייה לכך, היא התזמון. עוד לא הודק העפר מעל קברו הטרי, וכבר מטיפים מוסר ומצקצקים בלשון? תמיד הייתי נגד זה, ותמיד כאב לי לראות אחרים שעושים זאת. בייחוד לאור העובדה שזו לא הדרך "לחנך" את הרוכבים, ולמעשה – אין דרך אמיתית למנוע רכיבות ספורט שכאלו על כבישים ציבוריים. עובדה היא, כפי שכתבתי, שזה קורה בכל העולם מדי סופ"ש.
פאנגס כתב על זה פעם – על כל אלו שרוכבים על הכביש הציבורי כאילו היו על מסלול מרוצים.
"מסכנים" הוא קרא להם:
"אופנוע ספורט על כביש ציבורי זה סוג של מסכנות… אין ספק שאופנוע ספורט על כביש ציבורי יכול לספק סריות שלמות של רגעים מדהימים ברצף, אבל בסופו של יום זה משחק בנדמה לי. נדמה לי שאני רוכב מהר, נדמה לי שאני משכיב, נדמה לי שאני בולם ברגע האחרון, נדמה לי שאני משחיל אותו דרך הפניה הזו על הקצה וממצה את הפוטנציאל שלי ושלו. הכל משחק בכאילו. הרי אין מצב שאתה לא סוג של מסכן, אם בכל רגע ברכיבה שלך אתה מנהל את האופנוע דרך נתיב ברוחב שתיים וחצי מטרים מסכנים, שסלול באספלט באיכות מסכנה, שמסתיים בגדר הפרדה או סלעים שיכולים להפוך אותך למסכן הכי גדול על הפלנטה. ואם כך, אין מנוס מלהנדס את הרכיבה שלך במסורה, לווסת את המינונים על בסיס קבוע, לצ'פר את עצמך מדי פעם עם ביצוע קצה שתמיד מנקר ברקע שלו פחד מוות, ולפנטז על פעם אחת, רק פעם אחת, שיתנו לך להתבטא כמו שצריך על המכונה הזו. כי עמוק בפנים, אתה יודע שלרכב ככה על הכביש הציבורי, זה כמו לעשות מטווח בין שורות המדפים של מחסן תחמושת. "
אז כן – סיכום הדברים הוא שפשוט אין פתרון. בטח לא אחד של זבנג וגמרנו. תמיד ניתן לחנך, תמיד ניתן לשפר את יכולות הרכיבה (למרות שלרוב הדבר מוביל ליכולת לרכב במהירות גבוהה עוד יותר, להעיז עוד יותר ובעצם – להסתכן יותר), ותמיד ניתן להטיף למיגון איכותי ומלא יותר.
אך כל אלו רק יצמצמו. לא ימנעו. אנחנו רוכבי האופנועים, כולנו חלק מזן שבטבע ובאופי שלו טמון די.אן.אי של מוות פתאומי על אם הדרך.
לצערי הרב אתה טועה , מטעה וסותר את עצמך בגדול! אני משער שלמען הצגת יכולת כתיבה הצהרת כי זו טעות שמסלול מרוצים יפתור את הבעיה משום שלפני שאפשר לבוא בטענות אל הרוכבים יש לספק להם אלטרנטיבה! הדבר דומה לא לתת לילד לאכול ממתקים אבל גם לא לתת לא לאכול אוכל רגיל.תן לו אוכל טוב ורק אם הוא לא רוצה תשפוט אותו על רצונו לאכל ממתקים שטעימים אבל מזיקים.בנוסף אתה בעצמך אומר שפנית למסלולים של סופרמוטו ושטח (מוטוקרוס?) ובכך פתרת את הבעיה לכן למה לא מגיעה אותה אפשרות לרוכבי הכביש לפני ששופטים אותם?! לכן לפני שיוצאים בהצהרות שכאלו חייבים לזכור שצמצום הבעיה = חסכון בחיי אדם וזה שווה הרבה לכן חייבים לעשות הכל כדי להקים מסלול מרוצים ואז אני מבטיח לך כי כמות הנפגעים בכביש תרד פלאים!
התחלת טוב וסיימת גרוע.
לטענתך זוהי גזירה משמים שאין אפשרות להלחם בה.
אני טוען שזה קשור לאופן בו אתה מציג את הדברים.
"כולנו חלק מזן שבטבע ובאופי שלו טמון די.אן.אי של מוות פתאומי על אם הדרך"
אם כך אני לא אופנוען.בדי אן אי שלי ממש לא טמון מוות פתאומי על אם הדרך .כמובן הכל במסגרת ההסתברות.
זה לא אומר שלא אפגע ,אבל אני לא אתרום לקידום המוות שלי.אלה שיקפצו ויגידו:אין תאונות בכלי רכב אחרים?כן יש ובאותה הזדמנות הם יכולים גם לקפוץ לי.
אין לי חליפת עור ואני לא שש עלי קרב ובטח בטח רוצה להמשיך לקרוא את הבלוג הנהדר שלך.
כרגע אני לא רוכב בגלל בעיות תקציביות…
אבל בזמן שכן רכבתי היה לי פיתרון מסוג אחר – קאסטום.
האופנוע הראשון שלי היה EN כי ידעתי שאני חייב לעשות טעויות על אופנוע רגוע.
הטיולים שלי בנס הרים היו אולי מעל המהירות החוקית אבל לא בתחום התלת ספרתי.
אם בנאדם לא יוכל להתאפק על אופנוע ליטר סופרספורט שלא יקנה כזה.
אני בטוח שהרוכב המנוח ידע מה הוא עושה – אבל אני לא מוכן לסכן את עצמי .
רכיבה על אופנוע – בהחלט כן.
כל בעל רשיון טרי מחפש את האופנוע עם הכי הרבה RR בסוף – ממש לא.
ונשמרתם לנפשותיכם מאוד, זה המשפט שמגלם בתוכו עבורי את כל הטור הזה. אבל גם אדם שמסתגר בבונקר למען לא תקרה לו תאונה עלול להפטר מן העולם בשעה שיחליף נורה או יחליק באמבטיה. לכן המוטו שלי בחיים, וגם ברכיבה הוא שמור על החיים אבל תחייה. איזון ובטחון מלא בהשם יתברך.