מודעות פרסומת
דלג לתוכן

8 תובנות לאחר צפייה במרוץ אנדורו ברמה בינלאומית

חזרתי מיוון, ממרוץ ה-ISDE השנתי הנערך מדי שנה בנקודה אחרת על פני הגלובוס (מלבד ישראל), כשאני עמוס בתמונות, סרטונים, אנקדוטות וסיפורים. מסתבר, שחזרתי כשבאמתחתי גם מספר תובנות אישיות ופרטיות לחלוטין:

1. ז-ה אנדורו. כשמהמארגנים דואגים לכך שהמסלול יחדיר לך את היד עמוק לתוך התחת, וכשזה הכי כואב והכי קשה, יתחילו האצבעות שבפנים לבחוש לך בכבד.

נשמע כמשהו פומפוזי שלא מיישר קו עם מה שאנו מכירים מהארץ? ספרו זאת לנבחרת התורכית שפרשה כולה (!) אחרי ההיתקלות עם יום המרוץ הראשון. יום רכיבה שסידר לה מחדש את ההגדרות ואת הפרופורציות ל"מהו אנדורו?". ספרו זאת למתחרים הישראלים שהתייצבו במרוץ, כשהם מייצגים את כל מה שמהיר במרוצי האנדורו הישראליים, ואז תשוו אותם לקצב שמציגים רוכבים שסיימו "בסך הכל" במקום ה-150. תראו את ההבדל שנראה כמו מרוץ בין טרקטור עם מחרשה שלופה המונחת על הקרקע שמתחרה בסוזוקי R750, כששניהם על אספלט.

אך זה לא רק הקצב באנדורו. זה גם הקושי – אולי בעיקר הקושי. וזה לא שיש שם הארד אנדורו עם מכשולים בלתי עבירים – להיפך. זה המאמץ, הקושי והריכוז שנדרש מן המתחרים. כצופה העומד מהצד וסופג את אווירת ההפנינג סביב המסלול, את הקצב של הרוכבים ואת האבק שחודר לדרכי הנשימה, הבנתי את זה כשהתמוטט לרגליי רוכב תשוש. ואז, זה היכה בי ישר לפנים: הסיבולת (אנדורנס) של הרוכבים נמדדת בעיקר לאורך זמן. וגם אם המסלול לא נראה לך קשה ב-2.5 הקילומטרים שבהם צפית, הייה סמוך ובטוח ש-200 עד 250 קילומטרים ביום, יבהירו טוב-טוב לישבן, לשרירים, לתודעה , לריכוז ולנשמה של כל אחד מהרוכבים, ב-ד-י-ו-ק מה זה אנדורו.

2. לזה נועדו אופנועי אנדורו. הרוכבים ברמה הבינונית ומעלה (וכשאני כותב בינונית, אנחנו מדברים ב-ISDE על מקום 50 עד 200 בערך), עוסקים בפעילות מגוונת במהלך הרכיבה: הם מקפלים, גוזרים, אונסים, מפרקים, חותכים, מרכיבים מחדש, ומגרזנים את האופנועים לפי צורכיהם וללא טיפה אחת של רחמים. הם משחררים פצצות של גז גם בקטעים שנראים הכי פחות הגיוניים, כולל בקטעים בהם הצופים חושבים שהם רוכבים בשיא הסל"ד של האופנוע. הקטע הבאמת מטורף בכל העניין, הוא שאז אתה מגלה שהאופנועים מתמודדים עם זה בכבוד. ולמעשה, לזה בדיוק הם תוכננו ונועדו. מי שלא ראה רוכב אנדורו שתופס את מצערת הגז, ולא מרפה ממנה בכל קטע ישר – קרי: כל קטע שהאופנוע לא בפנייה או הטייה (ולא משנה אם מדובר על שביל משובש, באמפים, עליה או ירידה), לא שמע מנוע מיילל מימיו. יתירה מכך – לא משנה הנפח, ארבע פעימות או 2 פעימות, הרוכבים מצליחים לדחוף מכות גז עד סל"ד גבוה גם בקטעים קצרצרים של חמישה מטרים בין רצף פניות הדוקות.
ומסר לכל החפרנים המובילים בפורומים השונים בארץ ובעולם: לכו וראו מרוץ אנדורו ברמה בינלאומית. לא משנה מהי רמת הרוכב, הכל (אבל הכל!) מטופל בעוד גז. ואז עוד קצת.

3. זו הסיבה שבגינה יש לאופנועי אנדורו 6 הילוכים. זהו כבר תת סעיף קטנטן עם משמעות ענקית ברגע שהדברים מובנים בשידור חי: הרוכבים משתמשים בכל קשת הסל"ד בכל הילוך עד תומו, ולא משנה מהו תוואי השטח. מי שלא ראה את איוואן סרבנטס, שבסופו של דבר ניצח את קטגוריית ה-E1 ואת המרוץ באופן כללי, כשהוא רוכב על מנתק ההצתה ("מה קרה לו? למה הוא לא עולה הילוך?"), לא יבין זאת. ואז, כשמגיעות רצף של פניות לפתע מתחוורת לך עובדה אחת פשוטה: הוא לא עולה יותר בהילוכים, כי אין לו יותר. הוא היה בהילוך השישי והאחרון עד עכשיו. יש משהו שגורם לך להרגיש מאוד קטן בצל העובדה הזו…
4. באירופה, אופנועי האנדורו שבוחרים הרוכבים הם מתוצרת אירופאית. ים של KTM-ים והוסקוורנות בכל רמות הרכיבה ומכל המדינות, היה די צפוי. אבל כמות אופנועי ה-Gas Gas, הוסאברג, אפריליה, ב.מ.וו, בטה ו-TM-ים שבה בחרו הרוכבים, גורמת לאלו שכן בחרו באופנועים יפניים, להרגיש כמיעוט. שלא לדבר על ה-2.5 רוכבים (בערך) שבחרו באופנועי מוטוקרוס מתוצרת יפנית והסבו אותם לשימושי אנדורו. אפשר לטעון שזה בסך הכל טרנד, אפשר לכתוב בפורומים בישראל על כך שכולם, ללא יוצא מהכלל, פשוט נכנעים למאמצי השיווק של יצרניות האופנועים האירופאיים ושבעצם, רק היפניים יודעים לתכנן אופנועי שטח, אך מהסתובבות בפאדוק ושיחות עם הרוכבים הפרטיים והמכונאים המלווים אותם, זה ברור מאוד: לאנדורו ברמה בינלאומית הנערך באירופה, יש לבחור באופנוע מתוצרת אירופאית.
5. אין תחליף לניסיון וכושר רכיבה. גם כושר מנטלי לא מזיק. כושר רכיבה אגב, אינו כושר גופני, למרות הקשר הקיים בין השניים. הדבר היחיד שאינו נרכש והוא כנראה מולד, זהו כשרון רכיבה. אבל הוא נדרש רק כדי להתייצב עם כוונות תחרותיות באמת ברמה גבוהה שכזו. באנדורו, כשרון הרכיבה האישי של הרוכב אינו יכול לכפר על העדר ניסיון וחוסר שליטה מנטלי. דבר שנדרש במוטוקרוס או בסופרמוטו לדוגמה אך שם זה לזמן קצר מאוד. במרוצים אלו המאבק הוא אינטנסיבי מאוד, של רוכב לצד רוכב ונמשך ל-15 או 20 דקות (משך המרוץ) ולא יותר. באנדורו, שם המרוץ הוא נגד השעון – ניסיון פלוס וותק פלוס חוזק מנטלי להתמודד עם המכשולים לאורך יום מפרך יביאו אותך שלם ובריא על מנת שתסיים כל יום על הגלגלים, גם אם מדובר על שעות רכיבה רבות ומתישות.

6. 300 דו פעימתי ו-510 סמ"ק יכולים להיות שימושיים במיוחד. לכל מי שאי פעם טען: "מי צריך את האופנועים האלו?", יש לי תשובה: בואו לראות מרוץ ברמה בינלאומית. חזירי הגז שכאן רוקדים עם אופנועים גדולים נפח בפול גז בצורה שגורמת לך לחשוב שאולי הם על אופנועים שעברו "דאון גרייד" למימדים קטנים יותר. שהרי, איך יכול להיות שהרוכב שזה עתה חלף על פני עם אופנוע 300 סמ"ק דו פעימתי, גורם למנוע לצרוח כאילו היה 125 סמ"ק על כביש אספלט חלק?

7. לכל כלל בטכניקת רכיבה, יש יוצאים מן הכלל. ורואים זאת במרוץ שעמוס בתותחי רכיבה. הם מסתכלים ישירות לתוך הקוליס כשצריך לבחור נקודה בה יידחק הגלגל הקדמי עמוק לבפנים, ולא מרימים מבט אל היציאה מהפנייה. הם מרימים רגליים מהרגליות גם בקטעים שנראה שהם צריכים מקסימום חביקה לאופנוע. הם יושבים לקטעי מנוחה גם כשהבולם האחורי אמור לשחרר להם זוגיות לישבן בפצצות של באמפים אכזריים. הם גם מסובבים את ידית הגז עד לעצר, עם שימוש במרפק (ולא "הברגה של ידית הגז"), גם בקטעים שנראה שהם זקוקים לכל מהלך הזרוע. אין זה אומר שכולנו צריכים לרכוב כך, ממש לא – אבל זה אומר שצריך לגלות גמישות מחשבתית ולעשות, לאחר שניסיון הרכיבה והמרוצים מצטבר, את מה שמרגיש נכון לאותו קטע בדיוק מבלי להנעל על חוקי ה"נכון/לא נכון".

8. הרמה בישראל רחוקה מאוד מהרמה הנדרשת במרוצים בינלאומיים. ועם כל הכבוד ליוני לוי, ויש המון כבוד, השתתפות שלו במרוץ כנראה היתה משפרת את המיקום של "הישראלי המהיר ביותר" בעוד 10-15 מיקומים. זה עדיין לא היה מקרב את דגל הלאום שלנו, ל-100 המקומות הראשונים. אפשר להתבעס מזה קשות, להתייאש ולהרים ידיים, אבל אפשר גם לקבל מכך דרייב לשיפור. ככל הנראה – ואין שום דרך להוכיח זאת – המשיכה של רמת הרכיבה בארץ והתחרותיות של הרוכבים הישראלים, צריכה להעשות על ידי מארגני מרוצי ליגת האנדורו בארץ. זה אומר להאריך את המרוצים בשעה אחת נוספת לפחות. זה אומר לעשות לפחות 2 מרוצים ארוכים בשעתיים מהמקובל עד כה. זה אומר לשמור על מדידות זמנים קפדניות גם מחוץ לספיישלים אלא גם בהקפות ההתשה. יותר הגבלות על זמן המנוחה בפיטס במרוצי הייר-סקרמבל, פחות אתגרי עבירות לאורך ההקפה ויותר יותר יותר זמן רכיבה והתשה. פחות לחשוב על רייטינג ההשתתפות במרוצים ברמת האירועים הראשונים(שהרי החשש הוא שהרוכבים לא יגיעו כי "קשה מדי"), ולחשוב יותר לטווח הארוך, כשזה יהיה לסטנדרט של המרוצים בישראל. ואולי אז, רק אולי, נתחיל לראות כאן כוכבים שיתברגו לרמה הבינונית באירופה…

מודעות פרסומת

5 תגובות בנושא “8 תובנות לאחר צפייה במרוץ אנדורו ברמה בינלאומית כתיבת תגובה

  1. נו, זה ההבדל בין הבריכה הקטנה שלנו לאוקיינוס הגדול שבחוץ.
    אפשר לקחת כדוגמה את אלוף ישראל ב"קרוס קאנטרי" רותם ישי, שלקח חודש לפני אליפות העולם השנה ב-MTB וטחן את המסלול.
    זה עזר לו להגיע למקום ה-15.
    רק שלזה צריך כסף והרבה. גם ספונסר עוזר.

  2. למה אופנוע אירופאי יהיה יותר טוב מאופנוע יפני?
    במה זה יתבטא?

  3. דדוקא קרוס קאנטרי באופניים, ועוד יותר מכך – דאון היל ישראלי, הגיעו לרמות גבוהות במיוחד ונותנים פייט מכבוד מאוד ברמה הבינלאומית. זו אחלה דוגמה לכך שהכל אפשרי. :mrgreen:

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: