אחת לזמן מה מצטרף לרכיבות השבת בחור חדש, על פי רוב צעיר, ומצהיר שאין לו ניסיון. הכל טוב, נחמד וידידותי עם הטירון. אבל אחרי כמה רכיבות קבוצתיות משותפות, הוא עוקף אותך.
כתב: אסף זומר
פורסם כפוסט בפורום האופנועים של פול גז, ומפורסם כאן באישורו של אסף.
אחת לזמן מה מצטרף לרכיבות השבת בחור חדש, על פי רוב צעיר, ומצהיר שאין לו ניסיון. הוא ביישן וצנוע וקצת מזכיר לך איך שהיית אתה לפני עשור. אתה לומד לחבב אותו. חולפים חודשים והבחור, כמו שעון, מופיע פעם אחר פעם לרכיבה. מתמיד.
והנה הוא רוכש מגפי רכיבה חדשות, ולפתע הכוכב של אלפינסטארס מתנוסס על חליפתו, וגם קסדת רפליקה בוהקת למרחקים. הוא מתחיל להיראות כמו כולם. אלא ש'כמו כולם' לא ממש עושה לך את זה. אבל לימדו אותך לא לשפוט.
הטירון משתעמם ממך
למשך תקופה ארוכה למדי הוא רוכב מאחורייך, עוקב אחרי הקווים שלך, לומד אותם, מתחקה אחר הטכניקה שלך. ואז פתע פתאום, וללא התרעה מוקדמת, הוא מתחיל להשתעמם מהקצב שאתה מכתיב. אתה מראה לו שעדיין נותרו לך שפן או שניים בכובע, ובורח לו למשך סדרת פניות הדוקות, שאתה מן הסתם מכיר טוב ממנו. ואולם, כאן למצער מסתיים היתרון שלך עליו.
והנה בוקר יום שבת, הטירון שמכיר לפרטי פרטים את החולשות שלך, אוזר אומץ, נותן בגז ומראה לך אגזוז. יכולת להישבע שהתנוססה שם אצבע גם משולשת, אבל אתה פוטר את ההזיה בבוז עצמי. רגע מכונן. לא תמיד נעים. אבל הזדמנות מצוינת לבחון את הבשלות הרוחנית שלך.
האבולוציה אינה נעצרת כאן
התבגרת מאז, והפגיעה הקטנה באגו נהדפת לאחור כמו הגחמה האחרונה של הבוס שלך. אתה מברך אותו על התקדמותו וזורם הלאה. העולם – לצעירים הוא, ואפשר שיש לך חלק קטן בהתקדמותו. אחרי הכל: הוא שמר צעדייך תקופה לא מבוטלת ואולי, כבדרך אגב, לימדת אותו דבר או שניים.
המיקום היחסי בתוך הקבוצה משתנה, וזה בסדר לחלוטין מצדך. אלא שהאבולוציה אינה נעצרת כאן, וככל הנראה לא אמורה להיעצר כל עיקר. הוא מכה בשלישית: בדרכך לאחת השמאליות היותר מענגות, הברך כבר שלופה, ידך דרוכה על המצמד, שני הילוכים מטה, והמבט נזרק רחוק…. ובלאסט! רגע לפני שאתה מושכב עד האוזן, "הטירון" משתחל לתוך סדק לא אפשרי והודף אותך לאחור. במרפקים שלופים וגוף המרוח על האופנוע, הוא בולם עמוק לתוך הפניה בסגנון ולנטינו רוסי בקטלוניה, ויוצא ממנה כשהוא מתיז עלייך גשם של אבנים קטנטנות.
מסוגל לשמוע את תשואות הקהל
ואני אומר: אין זה עניין של סיכון, גם לא של אגו. אלא של דרך ארץ. ואולי זה נוגע גם לאופן שבו כל רוכב מעבד את הפנטזיה הדו-גלגלית. עבורי, רכיבה טובה היא רכיבה קולחת, זורמת, מדיטטיבית. כאשר השימוש בבלמים שואף לאפס, ועדיין הפניות נלקחות במהירות גבוהה. אין משמעות לצמצום המרחק בין פניה אחת לזו שתבוא אחריה. אינני חש את עצמי בתוך מקצה דירוג.
אבל הטירון…. אני חושש שהשמאלית ההדוקה שאני אוהב היא עבורו 'הירפין', וכאשר הוא שולף את האטמים הוא מסוגל לשמוע גם את תשואות הקהל המדומיין שלו. היכן נגמרת המציאות ומתחילה הפנטזיה? השאלה הזאת עדיין רלוונטית בכלל?