טיול מקיף ישראל. לבד. על אופנוע.
לרגל פתיחת כביש 10 מחדש בעבור מטיילי חג סוכות 2016, קפץ לו פלאש-בק מהעבר שהזכיר את הטיול מקיף ישראל שעשה אלדד לפני 11 שנים. זה היה בימים כשהכביש, שנחשב כבר אז כמסוכן במדינה, היה במצב ממש מחורבן. רק שהסכנה הייתה אחרת: לא מפני טרור כי אם מפני מבריחי גבול. דאע"ש עוד לא היו קיימים ואל קעידה היו שם של ארגון שעשה בעיות לאמריקאים בעיקר, לא למטיילים על גבול ישראל-מצרים.
מסע כזה במכונית היה סתם לעוד נסיעה ארוכה. באופנוע זה מקבל מימד אחר, ואדם שלא רכב על אופנוע לא יבין או ידע זאת לעולם.
כתב וצילם: אלדד גרינפלד. פורסם באוקטובר 2005
היום שלפני
הגורל אמנם בחר עיתוי מצחיק, אבל חלום הנעורים של הקפת המדינה לא נולד מסיבות פוליטיות דווקא. עם חלוף השנים, האמצעי לביצוע ההקפה התחלף: ברגל, באופניים ועכשיו באופנוע. אף פעם לא עלה בדעתי לעשות את זה במכונית, הרי מה הטעם לשבת בקופסא ממוזגת, מבודדת, נטולת חיבור לרגש? ותהיה זו מכונית הספורט הטובה שבנמצא, עדיין הרוח תבקע מהמזגן.
אני יוצא לטיול הזה ללא הכנות מראש, ללא תכנון מסלול, לבד. זה מה שמרגש אותי? התלבטתי, הפחד מהלא נודע, הריגוש שבאתגר, ההנאה שבלהיות לבד או חווית הרכיבה והנופים? אולי כולם יחד.
היום הראשון
בבוקר הציוד נערם על "דינגו", קאוואסקי ER5, ידידי הנאמן מזה שנתיים. בתא הזיווד האחורי תיק עם ערכת קפה ומפות, שק שינה ואוהל נקשרו לצדדיו, יחד עם חצובה למצלמה. תיק מגנטי הוצמד למיכל הדלק והכיל את המפה הרלוונטית, מצלמה, ונגן מוזיקה. בדיקת שמן מנוע, מים וגם שימון מענג לשרשרת. צמיגי הדאנלופ כבר זקוקים להחלפה, חשבתי.
נעצתי את המפתח ולחצתי על מתג ההתנעה.
יש תהליך פסיכולוגי אותו הרוכב עובר אוטומטית כאשר הוא עוטה כפפות ומרכיב קסדה. תחילתו של משחק, שרק בחירת מהלכים נכונה תביא את השחקן ליעדו.
קול מוזר לחש מצידה השמאלי של הקסדה "אתה מטורף! אתה יוצא לטיול לקניה עוד שלושה ימים ואתה מעמיד את עצמך ואת הטיול בסיכון! לא תכננת כלום! אין לך פרטנר לרכיבה! מה תעשה אם תתהפך באיזה כביש חשוך ונידח? מי ימצא אותך? מתי ימצאו אותך?"
לקחתי לגימת אוויר עמוקה לריאות והידקתי את מעיל הרכיבה, מרגיש את ערכת העזרה הראשונה בתא המעיל מאחור נלחצת אל גבי. קול אחר, תקיף, צעק מימין: "בחיאת-דינקום! מה שווים החיים האומללים האלה אם לא נכניס בהם קצת אקשן? אה? חוץ מזה, אתה מכיר מישהו שיצא מהחיים האלה בחיים? יאללה סע כבר! אני לא מכיר אף אחד שחי את החיים האלה ושרד.
אז שילבתי לראשון ועזבתי את הקלאץ'.
מזיעים בדרכם לעבודה ואני יוצא ל-"טיול מקיף ישראל"
נשפכתי אל תוך פקקי הבוקר באיילון. רבבות אנשים, צופרים ומזיעים בדרכם לעוד יום עבודה רגיל. ואני כאילו צפיתי על הכל מלמעלה. אין לי לחץ של זמן, או של מרחק, או של משהו. לא הרגשתי חלק מהמסה התקועה הזו, של אותו בוקר. לא היה לי שום דבר עימם במשותף. הם הולכים למשרד, למזגן, לבעיות החברתיות של העובדים, לבעיות הפיננסיות של העסק. כל אותם דברים קטנים, שרובנו חושבים שקובעים איך יראו חיינו.
אני הייתי בדרך למקום אחר עם מטרה שונה. השמש הכתה בחום, והתנועה בין המכוניות הייתה בלתי נסבלת, במיוחד לאור העובדה שדינגו עמוס הציוד התגלה לא מאוזן להפליא עם נטייה ברורה לצד שמאל. החלטתי לנטוש את איילון התקוע, ולנוע מזרחה, דרך רמת גן, לכביש 4. לקחתי לעצמי את הזמן כדי להתרגל לנקודת מרכז הכובד החדשה של דינגו, שכרגע התנודד מצד לצד.
המוח בחממה סגורה
השמש הגביהה עוד את מיקומה ברקיע, והטמפרטורות עלו בהתאם. בתוך הקסדה, המוח הרגיש כאילו הוא בחממה סגורה, והג'ינס שלבשתי, היחיד שלקחתי מטעמי חסכון במשקל ומקום, החל להיצמד אל גופי. חום ולחות אלו דברים שאני לא מסתדר עימם. עצרתי באחת הקונדיטוריות ביבנה ופינקתי את עצמי בשלושה קרואסוני שוקולד ובבקבוק מיץ תפוזים.
עליתי חזרה לאופנוע ומשם שוב לכביש הראשי. רציתי להגיע לבאר שבע, אך לא בכביש 40 הרגיל, אלא בכבישים המשניים המערביים יותר.
ירדתי מהכביש ביציאה לאשקלון. מחייך חיוך לעצמי. הנה עוד מקום שמעולם לא ביקרתי בו. רכבתי מערבה בעיר, עד שפת הים, שנמצאה כמעט מחוסרת מתרחצים, באופן מפתיע יחסית לעונה ולמזג האוויר. העמדתי את האופנוע על מול הים הכחול, ושלפתי את החצובה. זקן שנח בצל הביט בי, מתעניין במעשיי. צילמתי את האופנוע בכמה כיוונים. ואז פשטתי את מעיל הרכיבה, מאפשר לבריזה לקרר את גופי וליבש את המעיל מהזיעה.
מוזנחת באמצע הארץ
המשכתי דרומה, ובצומת עד הלום עצרתי לתדלק. לא שהייתי חייב, אבל תמיד סיקרן אותי לדעת מה יש בצומת עם שם כה מחייב. "עד-הלום" זהו שם שמתאים יותר ליישוב ספר או מוצב בגולן, מאשר לתחנת דלק מוזנחת באמצע הארץ. תדלקתי, שילמתי והמשכתי הלאה.
החלטתי לסטות מהדרך ולעבור דרך באר שבע, לקפוץ לארוחת צהריים אצל מיקי, חבר טוב משכבר הימים.
כביש 40 הוא הכביש המהיר לבאר שבע דרכו נוסעים כולם. אך הכביש הזה היה חסר עניין עבורי, כי מטרת הנסיעה הייתה להיצמד לגבולות המדינה עד כמה שניתן. לכן, סטיתי מהדרך לכביש 35, שם עצרתי לחנייה ביער מרדכי. ההגדרה ליער בישראל תמיד שעשעה אותי: מין קבוצת עצים מלוכדת, שבכל מקום אחר בעולם לא הייתה זוכה להתייחסות, מקבלת כאן מעמד של יער. צל העצים דרבן אותי לפשוט את המעיל והקסדה, ולהתקרר מעט. ניקיתי את משקף הקסדה מחרקים מסכנים שנמעכו עליו.
מעדן
מיקי, עם שפם ענקי, תמיד עם מכנסיים קצרות ונעלי הליכה. ארגן תוך זמן קצר קפה קר, צלחת עם ירקות חתוכים, פיתות וחומוס עם שמן זית. מעדן.
"מקיף את המדינה?" שאל.
"אהההמ…." לעסתי את הפיתה. הייתי רעב.
"ויש לזה מטרה?"
"לא יודע. יש לי איזה אלף קילומטר לחשוב על משהו".
הוא הזכיר לי שעוד יומיים אני נוסע לקניה. "אתה לא מסתכן?"
"יהיה בסדר" עניתי. מה יכולתי לומר? כבר יצאתי לדרך. אין דרך חזרה.
"אתה חייב לסיים" מיקי הצביע על פרוסת עוגת שוקולד ענקית שהכינה אשתו. כשסיימתי במאמץ את הכל, שאל "מה התוכנית שלך?"
"לאלתר. רק שלשום החלטתי לצאת. מהרגע להרגע. אז אין תוכנית, אבל יהיה בסדר". הרגעתי. בעיקר את עצמי.
יצאתי ממיקי, ועליתי על האופנוע. שמחתי שמיקי לא ניסה לשכנע אותי לחזור הביתה.
עד כרם שלום
יצאתי מבאר שבע באותה הדרך בה נכנסתי. הצפנתי מעט עד מפגש עם כביש 241. חציתי את נחל 
הבשור. השלטים הכווינו לגוש קטיף, התנועה התדלדלה והרכבים המעטים שנסעו היו צבאיים ברובם. ביצעתי עוד כמה עצירות בדרך, להתמתחויות ולהחלפת מפות, והמשכתי מערבה על כביש 232, עד כרם שלום.
מחסום צבאי מוזנח עם שני חיילים מופתעים היה מולי. עצרתי את האופנוע ודוממתי. חייל צעיר ניגש. שאלתי אותו אם אפשרי לנסוע על כביש 10 דרומה. "אין בעיה אמר החייל. רק אחרי השער אל תפנה ימינה, כי זה ציר פלדלפי. שמאלה זה לאילת. יש בדואים בדרך, אז תזהר מהם. אם תראה אותם פשוט תן גז" אמר בחיוך וניגש לשער.
טיול מקיף ישראל – האופנוע קיפץ ימינה ושמאלה
כשעברתי את השער שאל אותי על כמה אני נוסע. "140?". "לאן יש לי למהר? אז אני נוסע על 170-180" אמרתי והשתדלתי שהטון יהיה רציני, ולמראה פניו של החייל, חייכתי חיוך בלתי נראה מתחת לקסדה. על המפה כביש 10 נראה ומסומן כמו כל כביש. בפועל, הכביש החל כדרך כורכר והמשיך כרצועת אספלט סדוק ושבור ברוחב מטר וחצי. האופנוע קיפץ ימינה ושמאלה.
מימין הייתה גדר המערכת, שממערב לה השטח הוא כבר שטח מצריים. משמאל, גדר תלתלית נוספת עם מגדלי שמירה מאוישים ושלטי אזהרה על מיקוש. "אין לאן לברוח", חשבתי. נסעתי על 50 קמ"ש, כי תנאי הדרך לא אפשרו רכיבה מהירה יותר. היו קטעים בהם הכביש כלל לא היה קיים, ונאלצתי להאט לפני המפגש עם הכורכר שנדנד את דינגו כמו שיכור. מזכירים לי שהאופנוע הבא יהיה דו"ש.
הלב התחיל להלום שוב. אבל הפעם לא מפחד, אלא מהתרגשות. אני בעיצומה של חוויה! נוסע על כביש הגבול. כביש מסוכן שרק רכבים צבאיים מוגנים נוסעים עליו. והנה אני פה, חשוף ופגיע על אופנוע, בלי יכולת תמרון, נוסע במהירות מרבית של 70 קמ"ש.
ניהול סיכונים אוטומטי
כאשר יצאתי מהבית, ערכתי בראשי ניהול סיכונים אוטומטי. תקלה טכנית זה דבר סביר שעלול לקרות ויכול להשבית את הטיול. בשביל זה היה לי טלפון של גרר, שבעלות גבוהה היה מסכים לגרור את האופנוע מכל נקודה בארץ. מאוד לא נעים, אבל לא נורא. הדבר שהכי הפחיד אותי, היה תקר בגלגל. ופאנצ'ר כאן, בכביש הנטוש והדפוק הזה, לא הולכת להיות חוויה נחמדה בכלל.
זוג אורות הגיח מולי, מהבהבים ומאותתים. הרכב התקרב והתגלה כהאמר צבאי. יד שחומה הגיחה מהחלון ואותתה לעצור. ההאמר הכבד לא הספיק לעצור ועבר אותי, וגם אני לא ניסיתי לבלום בחוזקה כדי לא להחליק על הכורכר…
ההאמר נעמד במרחק כמה עשרות מטרים מאחורי, והבטתי עליו במראות הצד. שאני אסתובב? ייקח לי שנה לסובב את האופנוע על הנתיב הצר הזה. בשבילו, לעומת זאת, זו לא הייתה בכלל בעיה. שהוא יסתובב, חשבתי. וכך באמת קרה לאחר כמה דקות של עמידה סטטית. ההאמר התקרב אלי, ואני לא דוממתי את האופנוע. דימום פירושו הודאה באשמה.
הכביש הכי מסוכן בארץ
"באיזו רשות אתה נוסע פה?" שאל אותי הקצין הדרוזי.
"ברשות של הצבא" התחצפתי. תמיד ההגנה הטובה היא התקפה. "החיילים שלך במחסום אמרו שאין בעיה ונתנו לי לעבור".
"החיילים במחסום הם ערימה של מטומטמים!" הקצין שיתף אותי בצרותיו. "אתה יודע שאתה נוסע על הכביש הכי מסוכן בארץ? אף אחד לא מוכן לנסוע כאן. אפילו אנחנו ממעטים את התנועה בלילה".
"למה, אתם מפחדים מהחושך?" תמהתי.
"יש כאן הברחות של סמים בכמויות. למבריחים לא אכפת למות והם יעשו הכל כדי להצליח. לאן אתה מנסה להגיע?"
"לאילת. צריכה להיות בעיה?"
החיילים ברכב הביטו זה על זה. בטח חשבו שעומד מולם משוגע מתאבד.
"תדע שזה כביש מאוד מסוכן. לא רק ברמה הביטחונית, גם מבחינת תנאי הדרך. יש עליך נשק?"
החייל לא פירט מהו סוג הנשק שצריך להיות לי. לכן החלטתי שהאולר שלי הוא נשק מספק.
"יש לי".
"סע בזהירות. אם יש לך בעיה פשוט תירה באוויר ותוך דקה כל צה"ל יהיה אצלך. בהצלחה"
המשכתי ברכיבה. הלב הגביר את הדופק. הנה משהו שאני אזכור לכל החיים.
חול על הכביש
דיונות חול נודדות מסיני החלו לכסות את הכביש בכמה מקומות, ורכבתי בזהירות, מוריד את הרגליים לכביש כדי לייצב את האופנוע וחוצה את החולות. מהצד המערבי של הגדר היו מגדלי שמירה מאוישים נושאים את דגלי מצרים. השמש החלה להעריב והחולות נצבעו בצבע כתום צהוב. זוג דמויות הילכו על הדיונות בחלק המצרי. בדואים.
כאשר הבחינו בי הרימו יד ונופפו לשלום. הרמתי גם אני יד ונופפתי.
האמר נוסף הגיח מולי ועצר. "שלום לך". חיילי מילואים.
"אהלן. נכנסתי דרך המחסום בכניסה לציר פילדלפי. החיילים שם אמרו שאין בעיה לנסוע על הציר. גם הסיור השני שלכם פגש אותי ונתן לי להמשיך". לא היה לי זמן וכוח לתקרית צבאית עכשיו, אז נתתי להם תקציר זריז של כל מה שקרה בשעתיים האחרונות במשפט אחד.
"טוב. אני מבין שאתה מחפש אקשן. יש לך מספיק דלק?"
הנה משהו שפרח מזיכרוני ולא חשבתי עליו בזמן האחרון. הורדתי את העיניים למד הדלק שנראה פסימי מאוד. הייתי צריך דלק בדחיפות. "אין לך שום תחנה בדרך. אבל תוכל לתדלק בניצנה, יש שם תחנה אזרחית".
בלעתי את הרוק. מה יותר גרוע מפאנצ'ר? להיתקע כמו מטומטם בלי דלק. פה באמצע השממה. היתרון בכביש הזה, חשבתי, שאם יקרה משהו בטוח ימצא אותי איזה סיור תוך דקות. עזרה ממרחק של שניות.
מחסום צהוב, נעול ונטוש
נפרדתי מההאמר השני והמשכתי. עוד כמה קילומטרים ונתגלה מולי מחסום צהוב, נעול ונראה נטוש.
מה עכשיו? חשבתי. טרטור האופנוע העיר כנראה שני חיילים סדירים, שהופיעו כאילו בקעו מהחולות.
"אין מעבר, בחור" הודיע לי החייל. סיפרתי לו את כל התלאות שעברתי. איך המחסום הראשון הכניס אותי, ואיך שני סיורים שונים נתנו לי להמשיך. לא עניין אותו. הוראות זה הוראות, והם נועדו כדי שיאכפו אותם.
"אין לי דלק לחזור אחורה". אמרתי בייאוש. הוא הביט במד הדלק, שותק. "יש לך תחנה בניצנה" אמר, "עוד איזה חצי שעה נסיעה". "כמה בקילומטרים?" שאלתי. הוא נותן לי זמני נסיעה של האמר דוהר, ולא של אופנוע שנלחם בחולות טובעניים שאינו בנוי אליהם. "בערך 30 ק"מ. אבל אין לי אפשרות לתת לך לעבור".
"תעלה בקשר, ותדבר עם מי שצריך. תבין, גם אם אני רוצה אני לא יכול לחזור אחורה" אמרתי ודוממתי את האופנוע. זהו, אני עוצר כאן. קבעתי עובדה.
אם יש עליך סמים
החייל נאנח בחוסר אונים, וניגש למערכת הקשר, מבקש עזרה. לפי הקללות ופומית הדיבור שהוטחה על רצפת המבנה, הבנתי שלא משתפים איתו פעולה.
"אתה רוכב לבד לגמרי? אפילו בלי חברה?" "יש דברים שצריך לעשות לבד. חוץ מזה, שאין מקום". חייכתי והצבעתי על חלקו האחורי העמוס של דינגו. עוד מספר דקות עברו. מערכת הקשר שתקה. החייל הביט ימינה ושמאלה, כאילו כדי לוודא שאף אחד לא משגיח בו, באמצע השממה. "יש עליך תעודת זהות?". הצגתי לו אותה.
"סע! סע! אם יש עליך סמים אז תגיד שבדקתי אותך ולא מצאתי כלום" אמר ופתח את השער. הלב חזר להלום. קדימה דינגו, כלב פרא אוסטרלי שכמוך, תחסוך בדלק ותגיע לניצנה שלם. הכביש התפתל. עיקול רודף עיקול. האופנוע צולח חולות נודדים בעקשנות מופלאה. הנוף מסביב היה קסום ומשכר.
באופק נראתה תחנת הגבול ניצנה, ואני מחייך. נגיע ויהיה בסדר.
רעיון אובדני
יצאתי מכביש 10 והלב נרגע.
קצב הדם חזר לרמתו הנורמלית. פתחתי את משקף הקסדה, נותן לרוח ליבש את הזיעה הקרה מהמצח. הבטתי במפה. היו לי שתי אפשרויות: לחזור לכביש 10 עד אילת, או לוותר ולהמשיך לכביש 40 הרגיל. ביני לבין אילת הפרידו לפחות עוד 150 ק"מ בקו ישר, והשמש עמדה לשקוע עוד שעה וחצי. הרעיון לנסוע על כביש 10 המסוכן והמשובש בחושך וללא תחנת דלק בדרך, איבד מקסם ההרפתקה, ונראה יותר כמו רעיון אובדני מטומטם. לא יכולתי לדעת אם הכביש בכלל עביר לכל אורכו, ואם כולו סלול. זאת לא הייתה הרפתקה, זאת הייתה התאבדות.
טיול מקיף ישראל – ממשיכים
רכבתי לצומת טללים, ושם עצרתי להחליף מפות. למעשה, בארבע שעות האחרונות לא התקדמתי אפילו 30 ק"מ לכיוון אילת. הסטייה לכביש 10 והחזרה ממנו לכביש 40 ציירה מן מעגל שלם. חזרתי לנקודת התחלה. אבל לא הרגשתי צער. להפך. השמחה גאתה. הרכיבה על כביש 10 הייתה חוויה של פעם בחיים, והיא מילאה אותי גאווה, בטחון ואדרנלין. בשביל זה אני חי.