התירוץ הכי טוב זו הרכיבה עצמה. גם כשאתה רוכב בקבוצה אתה לבד עם עצמך אבל כשאתה רוכב לבד אז אתה לגמרי לבד עם עצמך. ואתה ועצמך זה כבר סיפור אחר.
כתב: עמוס ברעם
מדי פעם מנסה פלוני להסביר את החוויה ולהשריש אותה לאחרים כדי שינסו להבין. חסר סיכוי. הצלחתם פעם להסביר מה עובר עליכם כשאתם מאוהבים? הצלחתם להעביר את התחושות, הרגשות, האמיתות? אי אפשר באמת להעביר את הרוח ואת הרוחניות שהרכיבה מאפשרת.
כשאתה רוכב במדבר וכל כך מתענג, אתה נוטה לחשוב שאתה טיפוס של מדבר. ואז אתה נזכר בכבישי הצפון, ובטיולים מעבר לים בהרים האין סופיים ואתה מבין שאתה בעצם טיפוס של רוכב. האופנוע מאפשר לך להתענג בכל מקום ובכל זמן. 
הברזל שמתחת
אז אני בעצם רוכב. אני לא רוכב קצה. לא משכיב. לא מעלה ניצוצות מהאגזוז (פעם אחת זה קרה) ולא עושה ווילי. אני אפילו די פחדן. ובגלל כל הדברים האלה אני מתחבר כל כך לברזל היושב על הכביש עם זוג צמיגים ופאר הטכנולוגיה.
הברזל הזה מאפשר לצאת מהעיר הדרומית ולומר שלום לפיסת הים המדהימה, ולהשאירה מאחור עד הפעם הבאה. לעלות על כביש 12 המקביל במעט ל-10 האגדי, ולהתחיל לסחוט לאט לאט ובאהבה את המצערת. האופנוע נענה לך ואתה נבלע במהירות בתוך האין סוף של נוף הרים, צבעים, שמיים ועננים ולא בא לצאת ממנו מחד אבל בא לך להדביק את הרוח מאידך.
הצבעים העזים של האופנוע כל כך חריגים בנוף שזה שילוב מושלם. הפנייה ל-40 מזכירה לי שיום חמישי היום, וכמות התנועה דרומה הולכת וגדלה ולא מפריעה להמשך הרומן ביני, בינו ובינה.
השלטים המזהירים ומתריעים על ״עקומות חדות״ עושים את הרכיבה. אני הופך את ה-ט׳ בשלט "האט" ל-צ׳ והאופנוע מאפשר לי. הוא ממלמל ומצלצל ובולע קילומטר אחר קילומטר ומקצר מאוד את המרחק בין 2 ערים.
הכבישים במדבר
הנופים מרהיבים בתקופה זו. החום והצהוב בולט על רקע הכחול והלבן מעל. הכביש השחור חותך את 
הנוף כאילו מתריס על מהלך הבריאה ועל הסדר מבראשית. העיניים בולעות ולא שבעות.
אי אפשר לשבוע. לא רוצה לשבוע.
האופנוע מאפשר לך לרכוב "בתוך" ובשל כך, כשאתה עוצר לרגע בצד הדרך כדי להרגיש טוב יותר את המראות הנגלים מולך, אתה לא מרגיש חריג. אתה בן המקום. רק שעכשיו שקט יותר. אתה שומע את הצבעים המתערבבים ומתחברים שם בקצה, היכן שהעין לא רואה מעבר, ואתה רואה את השבילים הקורצים לך לבוא ומקנא בכל השבילאים המפורסמים שבשבילם זה משחק ילדים. אני ממשיך להסתפק בכביש השחור הצבוע אספלט. האופנוע מדביק את הרוח בטבע ואת רוח האדם שבי.
כשאני מטפס מעלה ממכתש רמון ועובר את ״בראשית״, זורק מבט דרומה וכל מה שבא לי זה לעשות פרסה ולחזור חזרה. אבל יש משימות נוספות שהאופנוען מחוייב להם. הפעם לירושלים, למסע אזכרה לשוטר יס״מ שאיבד חייו אך לפני חודש. היה אופנוען כמוני. והרוח – אותה הרוח המאחדת ומלכדת ומאחדת אותנו רוכבי האופנועים באשר הם.
הכבישים במדבר דיברו. אני בסך הכל השופר שלהם.