מזג ים תיכוני

מזג ים תיכוני – כשלבוש המגן תופס עצמאות משל עצמו ומנהל לנו את החיים. או את מזג האוויר. תלוי מה מציק לנו יותר. טור לכבוד מזג האוויר הסוער

כתב: טל שביט

(הערת הכRובלוג: טקסט זה פורסם במקור בפול גז, היכנשהו בין 2003 ל-2005. במקרה, 2 האנשים האמיתיים שטל שביט ז"ל מזכיר בטקסט, גם הם כבר לא איתנו: ניר שפיצר ז"ל ו"גיZמו" שהוא טל ביטון ז"ל)

אתמול זה קרה. אחרי שחברים טובים הזמינו אותי לסיבוב על הסופרמוטואים שלהם (טוב, נו, לא בדיוק הזמינו. אבל אני רואה את האמירה "איזה חבל שלא הבאת חליפה" כהזמנה, גם אם היא נאמרת יותר בטון של "איזה מזל שלא הבאת חליפה"), החלטתי בנדיבות להענות.

המפגש הפעם נקבע לאתר $#?@µ&{§?® (לא, לא שם האקשן. מה חשבתם, שככה אני אחשוף את הסוד השמור ביותר במדינה? שם היינו רק מיועדים לסנכרן שעונים, לקבל את הסיסמה, ולהצטייד במפות-הקוד העשויות נייר מתכלה-מאליו שאותן ניתן לראות רק עם משקפי האולטרא-סגול התלת-ממדיות שפורקו לחלקים בלתי ניתנים לגילוי בקרני רנטגן וחסינים לאיתור בידי כלבי גישוש, מודבקים לצד הפנימי של מכסה המנוע של ווספה ישנה ומתפרקת שהובאה לצורך הטעיית האויב. רק אחורי זה היינו אמורים לבצע התגנבות יחידים לאתר האמיתי, ההוא בקריית משה מאחורי הפיצוציה של דוד. אופס.).

התקשרתי לגיZמו כדי לוודא שהוא מגיע להנציח אותי משפיל את שפיצר, ופתחתי את ארון הציוד. הספייק הצהובה הביטה בי בעיניים של "סליחה? רצית משהו?"
לרכב, מותק שלי. מזמן לא ראית אספלט חולף מתחתיך במהירות. בואי, יוצאים.
החליפה נתנה בי מבט ארוך שמשמעותו "זהו, הוא ירד סופית מהפסים".
"תגיד", אמרה, "שמת לב במקרה כמה חם בחוץ? יצא לך אולי לספור את אחוזי הלחות?"
וואלה, אמרתי.
"וואלה", חיקתה אותי הספייקית. "כאילו, הלו? תגיד, אני צריכה לעשות את כל החשיבה בשבילך? יותר מדי פעמים חמצנת את השיער, זו הבעיה שלך. החומר חדר לך למוח".
אה… גמגמתי.
"אה, בה. הצחקת לי את הריצ'רץ'. אתה תעשה מה שאתה רוצה. אני בחום הזה לא יוצאת לשום מקום. אחורי זה עוד תרצה שאני אעלה על הגוף המזיע שלך. איחס".
השפלתי את עיני מטה וסגרתי את דלת הארון. כשהיא צודקת היא צודקת.

*
נעזוב לרגע את הדיון על ההתלפלפות המשפילה שלי ומשמעותה לגבי היותי זכאי לכינוי "אופנוען". העובדה היא שלמזג האויר יש קשר הדוק לאופנוענות. ולהיפך. בלי להכנס לפילוסופיה עמוקה, הפעם אני רוצה להתרכז דווקא בחורף. לפחות יהיה נעים להזכר בימים בהם נסענו בתוך האטמוספירה, ולא שחינו בה.

החורף האחרון, כפי שאתם בודאי זוכרים, היה גשום במיוחד. ובכן, עם כל ההצטנעות, אני אשם בזה. טוב, אולי לא רק אני. גם אתם. אופנוענים, בכלל. יד על הלב, כמה פעמים שטפתם את האופנועים שלכם החורף הזה? הנה. רואים?
תפסיקו להסתכל עלי ככה. עובדה ידועה היא שלרוכבי דו"ג יש השפעה ברורה על מזג האויר. לפעמים זה להיפך. לפניכם חוקי היסוד הקובעים את היחסים הפרובלמטיים הללו, כפי שהם תקפים לעונת החורף.

אם מנקים את האופנוע ביום שישי, ירד גשם בשבת.
אם תלבש חליפת גשם, לא ירד גשם.
אם תעצור כדי להוריד את חליפת הגשם כי אתה מרגיש מגוחך, יתחיל לרדת גשם אחרי שתארוז את החליפה בתרמיל.
אם מלכתחילה לא תלבש חליפת גשם כי השמים נראים בסדר, ירד גשם.
הגשם בסעיף הקודם יתחיל בדיוק בנקודה בה לא יהיה לך שווה לעצור וללבוש חליפה, אבל בה ישאר מספיק זמן לגשם להרטיב אותך עד הלשד.
אם תתעלם מהגשם במחשבה שזה גשם לא רציני, הגשם יתחזק.
אם תעצור ללבוש חליפת גשם, הגשם יפסק.
אם אין עליך בכלל חליפת גשם, מתישהו בדרך מצפה לך שבר ענן.
שבר הענן מתרחש בדרך כלל בקטע של הכביש בו אין גשרים להסתתר מהם.
אם תעצור מתחת לגשר ותלבש חליפת גשם, הגשם ייפסק אחרי לא יותר מ-500 המטרים הבאים.
נקודת האל-חזור: הנקודה שכשעוברים אותה נדמה שכבר אין טעם לעצור, כי כבר אתה מגיע והגשם חלש וכו'.
נקודת האל-חזור האמיתית נמצאת תמיד הרבה יותר קדימה ממה שאתה חושב, ובפועל תמיד יש טעם לעצור אלא אם נותרו 150 מטר עד היעד או פחות. חוק-עזר: אנחנו לעולם לא לומדים לקח.
נקודת האל-יבש: השלב בו נדמה לך שהגעת לשיא הרטיבות, ומכאן ואילך כבר לא אכפת לך להרטב.
נקודת האל-יבש האמיתית נמצאת בשלב הרבה יותר רטוב ממה שאתה חושב. למעשה, נקודה כזו לא קיימת ותמיד אפשר להרטב עוד, ולהתבאס מזה. חוק עזר: אנחנו לעולם לא לומדים לקח.

נשמע מוכר, הא? הרי לפניכם תיאור בוקר-חורף אופייני שלי.
יוצא בבוקר מהבית. מבט לשחקים. שמים אפורים, אבל לא נורא. הכביש לח. לובש חליפת גשם מעל המעיל, יוצא לדרך. ביציאה מהמושב הכביש הראשי יבש לגמרי. ברמזור של הצומת הגדולה אני מתחיל להזיע. בצומת הבאה עוצר, מוריד את החליפה ומאפסן אותה. ממשיך. 5 ק"מ הלאה, מתחיל לטפטף. לא נורא, כמה טיפות לא עשו שום נזק לאף אחד. עוד הלאה. הגשם מתחזק. אין טעם לעצור, כמה גשם עוד יכול לרדת? המון. זרזיף קר מגיע לתחתונים. שיט.

לפעמים, כמובן, זה נראה אחרת. פה ושם הכוכבים מסתדרים טוב בשמים, ויש התלכדות בין לבישת החליפה לירידת הגשם. זה נראה כך: מלא שביעות רצון עצמית אני מפלס את דרכי בתוך גרסה מודרנית של המבול הגדול, צולח שלוליות-ענק, מתאמץ לראות דרך שטיחי-הגשם שצונחים מטה כאילו מישהו מרוקן דליי-ענק מעלינו, טיפות הגשם רצות על המשקף באשד בלתי-פוסק, ואני מבסוט מעצמי עד הגג. אני כבר מתאר לעצמי את מבטי ההערצה במשרד כשאכנס נוטף כולי, בעוד בחוץ הרעמים והברקים חובטים ללא הרף: "מה, בסופה הזאת באת על האופנוע? כל הכבוד", "איזה גרזן אתה", "תותח", "כלי", בזמן שאני מפטיר בבישנות "עזבו, לא רציני, בפנים אני יבש לגמרי", כשידי חובקת את מתניה של המזכירה החטובה התלויה על כתפי, עיניה תלויות בי בסגידה.

ואז הגשם מתחיל להחלש. על הכביש מתחילות להופיע רצועות יבשות. עוד שני קילומטרים והכביש יבש. בתוך העיר כבר נהיה חם. עד שאני מגיע למשרד השמש זורחת, והחליפה יבשה לחלוטין מבחוץ ורטובה מבפנים (כי אני מזיע), במקום שיהיה להיפך. אני נכנס למשרד חנוט ב-17 שכבות ובנפח של אריק שרון, ומקבל מבטים מוזרים בסגנון "נו, טוב, אם ככה החלטת להתלבש לעבודה, שהיה לך לבריאות". "אל תשאלו", אני אומר לחבר'ה, "איזה מבול היה לי בדרך, ממש נס שהגעתי", אבל קולט שהקהל ממש לא איתי. "מסכן", הם אומרים אחד לשני. "איבד קשר עם המציאות".

"צ'מעי, זה לא ככה…" אני מנסה להסביר לה למזכירה החטובה, אבל המבט שלה אומר שאבוד לי.
"לדעתי", היא אומרת, "יותר מדי פעמים חמצנת את השיער, זו הבעיה שלך. החומר חדר לך למוח".