כביש נס הרים: ביום שישי האחרון נהרג רוכב אופנוע בכביש 386 (כביש נס הרים) בהתנגשות עם רכב פרטי, לא רחוק מהדסה עין כרם. נהג הרכב ורוכב אופנוע נוסף, נפצעו בינוני ופונו לבית החולים. רן שושני שרואה את כבישי הרי ירושלים כאילו היו שלו, כועס.
כתב: רן שושני
בסוף השבוע הזה לא רכבתי. בדרך כלל יש לי הרבה לספר על הרכיבה, החוויות, הריחות, הזוגיות, אבל לא הפעם. הרכיבה היא מטען השפיות. ואם במשך השבוע כמעט תמיד הרכיבות הן מנהלתיות, מוגבלות תחת לחץ זמן, הרי שרכיבות סוף השבוע הן השחרור. האנטי תזה לרכיבות האלה.
כביש נס הרים : הכביש שלי
ביום שישי נהרג עוד רוכב בכביש "שלי". כביש נס הרים. אני נוהג לייחס לעצמי מקומות, אנשים, תחושות. אבל לא מדובר ביחוס מקרי: האוורסט למשל לעולם לא יהיה שלי. כי לא הייתי שם וגם אם אהיה עדיין לא כבשתי בחסד את זכות לבעלות.
כבישי הרי ירושלים הם שלי בזכות ולא בחסד. עשיתי אותם אלפי פעמים: עם אופניים, טוסטוסים, אופנועים, ברכב וגרוטאות רכב. עשיתי אותם מהר, לאט ואפילו בהליכה. הכרתי אותם עוד כשהיו כבישים מנדטוריים חדי מסלול, וגם כשנסללו מחדש והורחבו שלושה ארבעה עשורים ויותר. אני שם והם שלי.
הכביש הזה משקר ומשכר
לא שלא רציתי לרכוב. חיפשתי חברה שתעשה את הכביש קצת פחות מחריד. לא הסתדר.
זה לא ההרוג הראשון שם, וגם לא האחרון לצערי. הכביש הזה משכר ומשקר לכל רוכב. כביש פתייני. הוא מבקש ממך לרכוב נמוך, לשפשף. הסיבובים שלו כאילו נתפרו ברקמה אלוהית מוטורית. הפרשי הגובה והזוויות נועדו לסקס מוטורי של רגש וגע, שפשף וסוג, תן וקח, איבוד זמן ומרחב וגילויו בשנייה האחרונה. כואב שזה נעים עד לרטט הפורקן מוטורי בסיבוב האחרון. תכנון שטני שמבקש עוד ועוד, עד שכבר מאוחר מדי.
לא יכולתי לרכוב שם לבד, למצות את ההנאה הפרטית שלי כשאני יודע שרק אתמול היה רוכב שלא גמר את הסיבוב.
אני אחזור אליו
אני כועס. כועס על המוות המיותר, על הכביש שחולל. על שיש כאלה שלא רואים את השטן בצד הכביש. אלה הבוטחים באלוהי הגומי ושקר המנוע. אלה שנותנים בגז כאילו אין מחר.
אני אחזור אליו, כמו חולה ירח. אני אחזור לשם מחר ובעוד שבוע. אני אהיה שם תמיד כל עוד הרגל שלי תצליח לעבור את גובה המושב ואני אהיה חזק מספיק להחזיק את משקל האופנוע.
אני אחזור לשם אל מול השטן רק בכדי להגיד לו: לא ניצחת ויש – יש סקס אחר.
ובאותו נושא:
יש ימים שבהם כואב לכבות את מנוע האופנוע – סיפורו של ירושלמי
יעשה שימי תבורי: הוסקוורנה 701 סופרמוטו בהרי ירושלים
מדריך וטיפים חשובים לגבי מה עושים עם הידיעה על רוכב אופנוע שנפגע בתאונת דרכים
אנחנו רוכבים כמו שאנחנו אזרחים. אנחחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתורבתים. חלק מהם.. חלק מאנחנו …חלק מאיתנו. כל עוד לא יתרחש עלינו משהו אחר כשאנחנו חובשים את הקסדה ושוכחים את הסביבה.. נמשיך להצטמרר כל פעם מחדש, כאילו לא כתוב לנו על הקיר.
מפחיד וכואב .
יפה, אבל יש כאן טעות תפיסתית: "הכביש מבקש ממך". הכביש לא מבקש דבר. הכביש פסיבי לחלוטין. מי ש"נעתר" ל"בקשת" הכביש ישלם מחיר כואב. הבעיה שתמיד יהיה מישהו שיעתר "לבקשת" הכביש ואז אם הוא לא יפגע בעצמו הוא יפגע באחרים. את "בקשות הכבישים" השאירו למסלולי מרוצים ולא לאף כביש ציבורי. נכון, אין כמעט בכלל בארצנו. עדיין לא שווה להעתר ולשלם מחיר אולטימטיבי או קרוב אליו. לא יכול? אל תרכוב!
איזה סקס ואיזה נעליים? בכל סופ"ש פחד אלוהים לסוע בכבישי הרי ירושלים. מאות נהגי מירוצים בפוטנציה פורקים את עול השבוע שלהם על הכביש. רוכבים מסוכן, מהר ונהרגים או הורגים אחרים. אני חושב על הנהג המסכן ש"פגש" את האופנוע והלב נכמר.
סעו לחו"ל למסלולי מירוץ, תעשו סקס לא עם כביש, תקפצו ממטוסים, רק תעשו לי טובה, אל תסכנו אחרים
עד כמה שאני זוכר מימי כרוכב אופנועים, ה"מבקש" הוא האדרנלין שעולה ועולה ויוצר תחושת שיכרון ורצון להמשיך עוד ועוד… עד לנקודה הקריטית. אני חושב שכדאי לחזור ולפזר שלטים שמתריעים על סטטיסטיקת התאונות במקטע מסוים, אולי זה ייצר מעט הרתעה.
אנשים משועממים, לכו תמצאו מקום אחר למצוא פורקן ולא לסכן אחרים. טיפשות לשמה.