התלבטות: האופנוע הבא – חלום ומציאות

רן שושני מתחיל לחשוב לכיוון האופנוע הבא. האם אדוונצ'ר חוצה מדבריות ומפצלח נהרות גועשים של רכבים בעיר הסואנת הוא הוא הפתרון? התלבטות והתחבטות.

כתב: רן שושני

האופי האנושי המחורבן אף פעם לא באמת מסתפק במה שיש ותמיד מחפש את הדבר הבא, זה לא משנה איזה חלום הגשמת כמה ציפת לרגע הזה כמה אתה נהנה וטוב לך תמיד משהו מגרד לך את בלוטות החשק ואתה אומר, סבבה… ומה עכשיו?

אני רוכב על הקאוואסקי ורסיס ומונה לעצמי את הרשמת היתרונות היא ארוכה היא מנצחת והיא גורמת לי לאי נוחות, כאשר קניתי לעצמי אופנוע חדש מהחברה, עמדה מאחורי זה אג'נדה ברורה, רציתי כלי חדש, כלי מהניילון , חוויה של כלי בתול, ההימנעות מהצורך לתקן לשפץ ונסות להגיע למושלם כי בעצם כלי חדש הוא מושלם, כל חלק וחלק שלו רק מתחיל את חייו הכל מריח טוב מבריק
ונוצץ. בשלב מסוים אתה מבין שזו מערכת יחסים לטווח קצר, בעוד שנתיים שלוש הוא יצבור כמות ק"מ ישתפשף ידהה, הריח יתפוגג הוא יהפוך מחדש למשומש במצב מעולה חלק מקסם יעלם, ומה אז מה עומד מסביב שיחזיר לי את התחושה את ההנאה את ההרגשה?

איפה הערך המוסף של האופנוע הבא?

האויב הגדול ביותר של הטוב זה המצוין ולמצוא את האופנוע הבא שיתאים כמו כפפה ליד ויעלה במעלותיו על מה שיש הופך עכשיו לאתגר בעייתי, אני בטוח ארצה משהו קצת שונה, כי לקנות ורסיס 2020 יהיה סוג של החמצה. לעלות ליגה לאופנועי "העשירים" של הביוקר, לא בהכרח ייתן לי את התשובה שאני מחפש כי בינינו גם אם הייתי רוצה לשלם כפול, איפה יעמוד הערך מוסף?

הבימרים תמיד היו משהו שמנקר בראש., לא באמת בגלל השימושיות אלה דווקא בגלל התדמית. חטיבת יחסי הציבור עשתה עבודה מעולה, והמחשבה שברגע שאני אעלה על אחת ממכונות ההרפתקה הגרמנית אני אפתח בגז, אחצה נחלים אטפס דיונות ואתפור מדבריות כאילו אין מחר ואחייך אל הזריחה מפסגת הר מושלג פשוט עושה לי את זה.

מזיל אגלי בוץ מהצמיגים

אני יכול לראות את עצמי גוחן מעל מדורה עם שוק של זברה שצדתי בעזרת סכין ציידים, לצד האוהל המתקפל עם כל אביזרי השטח ההכרחיים, בעוד האופנוע עומד מנגד ומזיל אגלי בוץ מהצמיגים. וואוו כל כך אני…

ואז אני מתעורר למציאות הישראלית של כביש 10 שפתוח שלוש פעמים בשנה, מצפה השלגים הסגור של רמת הגולן, ופקחי הרט"ג שממתנים לי בכניסה לסחנה, על יד מנגל מפויח של קבב מוכן בשקל תשעים.

כמו תימני חולה ציליאק

לשלם את מענק הפרישה, או לקחת משכנתא בשביל הרפתקה מצומצמת בשלולית שלנו, נראה לי מוגזם בטירוף. אם אתה לא אחד מאושויות הרכיבה בשטח, כזה שמסוגל להקפיץ את המפלצת במעלה גיבורים, לצלוח את נקיק נבוכים, ולאכול אבק לס בפיתה, אתה תסבול כמו תימני חולה צילאק. או שתסתכל איך האופנוע היקר להחריד שקנית, מת משעמום בכביש 6 ומקבל בחילה בנס הרים.

אני יודע שיקומו עכשיו עשרות מכורים שיצלבו אותי במסמרים, יתקעו לי יתדות עץ בלב, ויוכיחו לי לבן על גבי כחול, שיש להם מערכות דוברות אידיש רהוטה, מכלולי קצה, והאיכות שווה הכל. הם יכחישו מה שנאמר בחדרי חדרים סגורים לבעלי סוד: על תקלות, השבתות ומערכות שקורסות, הם יפתו אותי בשירות נהדר וללא שאלות של מוסך מקצועי. אולי הם שבויים ואולי פשוט יודעים משהו שאחרים לא.

אז עם מה זה משאיר אותי?

לטורים נוספים של רן:

אופנועים חשמליים חסרי אופי, העתיד ואני

כמה ק"מ זה טיול אופנועים ספונטני?

דבר יו"ר הליגה להגנת הארגז (לאופנוע)

מודעות פרסומת

2 תגובות

  1. Amos Baram

    בזכות העבודה שמעבר לברזל יש רגש הרי בסופו של דבר האופנוע הבא יהיה זה שהוא ירגיש כלפיו משהו. מה הוא יהיה ? נסתרות דרכי האל.

  2. Eli Sasson

    אתה פשוט גאון. לר רק במה שכתבת.. בעיקר, אבל בעיקר איך שכתבת!
    ישבתי ושזרתי חרוזים מהמשפטים שלך כדי שתיווצר לי שרשרת יפה, בסוף יצא יופי של שיפוד בשרני טוב ואיכותי עליו אני מתענג. שאפו לגמרי ולחלוטין, אחי!

    "….מעל מדורה עם שוק של זברה שצדתי בעזרת סכין ציידים, לצד האוהל המתקפל עם כל אביזרי השטח ההכרחיים, בעוד האופנוע עומד מנגד ומזיל אגלי בוץ מהצמיגים. וואוו כל כך אני…" זה גאוני!

השאר תגובה