רכיבה שזהר לא ישכח לעולם. עם הרויאל אנפילד, עמוק בתוך כבישים הודיים שבארץ היו נחשבים לשבילי 4X4 בלבד, בחושך וגשם זלעפות שפשוט לא מפסיק.
כתב: זהר בן דרור
שעות ארוכות של רכיבה בגשם שוטף בכביש משובש מלא בוץ. מכוניות ומשאיות שדואגות להרים את הבוץ מהכביש ולהתיז אותו ישירות אל המשקף של הקסדה, עד כדי מאבק לראות משהו בין חריצי הבוץ על המשקף. מנסה לנגב את הבוץ מהמשקף ולאט לאט שורט את המשקף.
"אז למה אתה לא עוצר את הרכיבה המטורפת הזאת?!" אני שואל את עצמי.
כי אין לנו ברירה. אנחנו חייבים להגיע ליעדנו עד שעת החושך ובתנאים הנוכחיים זה גם ככה מוטל בספק. בהודו לא רוכבים בחושך לא משנה מה קורה ובטח לא בקטע בין עירוני.
והקור, אוי הקור
הדרך הופכת מעת לעת לשביל בוצי בטירוף בשילוב של פקקי תנועה אין סופיים שאנחנו מפלסים דרך משאיות ומכוניות.
והקור, אוי הקור, שחודר את הכפפות בקלות שלא תאמן עד אובדן תחושה בידיים. איכשהו חליפת הגשם מחזיקה מעמד.
תוך כדי הרכיבה אתה כבר יודע שזאת הולכת להיות רכיבה שאתה תזכור לכל חייך.
זאת יכולה להיות רכיבה גשומה במיוחד, מהסוג שגורם לחליפת סערה לזרוק את המגבת (הרטובה) לזירה, זאת יכולה להיות רכיבה קפואה כאשר אתה עוד רחוק מהיעד שלך כאשר הרעידות והצמרמורות מאיימות להשתלט עליך.
העיקר זה שאתה בעצם יודע שאתה מגיע לקצה שלך בקטע שאם הייתה לך את היכולת לדעת מה עתיד להתרחש, בדיעבד כמובן, היית שוקל זאת שוב, כל זאת אם אתה לא שרוט לעניין כמוני, כמובן.
היה צריך להגיע לשם ורצוי במצב מתפקד
אני פשוט מאוהב בתחושה הזאת של הרכיבה שנחרטת לך בזכרון מהסוג שאתה אומר לעצמך – "מי שרואה אותי עכשיו חושב או שאני אידיוט גמור או מסכן מעורר רחמים".
אותה רכיבה בהודו בין עיירה נידחת שבה לנו בלילה לבין בירת קשמיר "סרינגר", עיר לא מעניינת במיוחד פרט לאגם גדול עם אלפי בתי סירה שבהם לנים כל התיירים, ככה שהיה לנו אור בקצה הסערה, רק שהיה צריך להגיע לשם ורצוי במצב מתפקד.
בורות מפלצתיים
הקטע האחרון של המסע התאפיין בכביש משובש עם בורות מפלצתיים שבולעים את האופנוע לתוכם. וזו אינה הגזמה.
תוך כדי עקיפת פקק תנועה של תנועה מזדחלת, אני פתאום מרגיש את הפרונט כולו צונח כמעט 30-40 סנטימטר לתוך בור שהתחבא מתחת לבריכות האינסופיות הללו ששוטפות את הכביש. מזל שהאנפילד אוכל את הבורות האלה מבלי להתרגש, בזמן שכל אופנוע מערבי היה נופח את נשמתו מבור כזה.
2 דקות אח"כ לפתע החלק האחורי של האופנוע צונח בטירוף לתוך בור עמוק אפילו יותר, מה שאומר שהקדמי עבר את הבור הזה בדיוק על הקצה שלו. מחשבה מבהילה.
רכיבה בתוך כמויות אדירות של מים
לקראת ערב מצאנו את הרציף אותו חיפשנו, משאירים את האופנועים במגרש חנייה סגור בתשלום, שבו יש סיכוי טוב שאף אחד לא יתעסק עם הכלים שלנו.
על הרציף אנחנו מוציאים בחור מקומי לא צעיר שעונה לשם מנצור שעושה רושם אמין ביחס לכל המתחרים שלו. אנחנו יוצאים עמו בסירה לבדוק את בית הסירה שאותו הוא משכיר. סוגרים עסקה, מתמקמים ופורסים את כל ערמות הציוד מהתיקים שספגו כמויות אדירות של מים.
מזל שהימים הבאים היו בהירים אבל מה שבטוח שאת היום הזה אני אזכור כל החיים.
אז מתי יוצאים שוב?
לטור הקודם של זהר: לי זה לא יקרה
ובאותו עניין:
אופנוע הודי בהודו: רויאל אנפילד הימליאן