לי זה לא יקרה לתאונה

לי זה לא יקרה

תצטרכו להתאמץ למצוא אופנוען או קטנוען שלא מתחיל את דרכו הדו גלגלית עם האמונה "לי זה לא יקרה". זהר מתלבט בינו לבין המקלדת על 2 גישות חשיבה ברכיבת אופנועים.

כתב: זהר בן דרור

קשה מאוד להתחיל את הדרך בעולם הדו גלגלי מבלי להחזיק עמוק בפנים את האמונה הזו. האלטרנטיבה היא לחיות עם המועקה שאתה עלול למצוא את עצמך זרוק על האדמה שנמצאת בצמוד לכביש. וזה במקרה הטוב כאשר לא פגשת בגדר "הבטיחות". זו מחשבה שלא תיתן לך מנוח.

אם המחשבה הזו לא נוטשת אותך במהלך הרכיבה, היא גורמת לך לאט לאט באופן שיטתי לעשות טעויות שמקורן ביצר ההישרדותי שלנו שנועד לשמור עלינו. אך מה לעשות? ברכיבה הוא יוצר בעצם את האפקט ההפוך ובעיקר מזיק לנו.

לי זה לא יקרה

לי זה קרה יום אחד. במוצ"ש סתמי אחד בדצמבר 2005, במהלך רכיבה 5 דקות לאחר שיצאתי מביתי (לא סתם אומרים שתאונות קורות ליד הבית). מעשה שהיה כך היה: תוך שאני גולש בירידה לקראת צומת טי, הנהג שעמד בצומת החליט שהוא חייב להספיק לפנות לפני שאני חוצה, וזאת כאשר רק שנינו נמצאים על הכביש באותו הרגע.

ולמה שאיזה אופנוע של סוזוקי צריך להפריע לו? אז הוא החל לפתע בנסיעה ושלח אותי לביצוע פליק-פלאק סטייל נדיה קומנצ'י, ואת האופנוע בשתי חלקים נפרדים לכיוון שונה.

ואז בא הבום

המחשבה האחרונה שחלפה בראשי הייתה "7 שנים התחמקתי מיד הגורל, והנה הרגע הגיע".  ואז בא הבום. "בום" במובן שאתה מרגיש שהטיחו אותך לתוך קיר בטון במהירות שמגרדת את המאה קמ"ש.

תוך שאני שוכב על האספלט ומנסה להבין אם כל הגפיים שלי נמצאות במקומן, נזכרתי בכלל החשוב מאוד של: לא לקום מחשש לפגיעה פנימית שעלולה להחמיר במקרה של תזוזה לא נכונה.

לשלם את המחיר האולטימטיבי בעבור רכיבת אופנועים

בסופו של דבר הסיפור נגמר בעיקרו בברכיים. אלו עברו טראומה קשה וכשהלב והראש זכו גם הם לטראומה נפשית קלה.
לקח לי כ- 5 שנים להתאושש מטראומת התאונה, ולהבין שרכיבה היא דרך חיים עבורי. כזו שאני מוכן לשלם את המחיר האולטימטיבי בעבורה.

אשקר אם אומר שלא בכל פעם שאני עולה על האופנוע, אני לא מנתק איזה "חיבור בראש"  ועובר למוד רכיבה המאפשר ראש צלול שמרוכז כולו ברכיבה. אך התוכנה הזו ממשיכה לרוץ בתת מודע ו-"מה יקרה אם חלילה יקרה עכשיו משהו לא רצוי ואני אשאיר 2 ילדות יתומות מאב". כי בסופו של דבר, זה מה שמשאיר אותי בטווח הזהירות ולא נותן לי להיסחף למצבים מסוכנים יתר על המידה.

לסיכומו של דבר, פעם שמעתי רוכב מוטוקרוס תימני (זה עקרוני לצורך המבטא) שמישהו שאל אותו כיצד הוא תוקף איזו קפיצה אז הוא פשוט השיב: "עזוב אותך, תן גז!"

ובאותו עניין:

המנגנון

מקבץ חוקי מרפי לאופנועים

אנחנו אופנוענים: המציאות שלנו היא אחרת

נופש בצפון הארץ עם האופנוע ולבד – לגמרי לבד

פעם חיינו באמת – על הקשר בין אופנועים לאדם הקדמון

 

מודעות פרסומת

תגובה אחת

  1. Amos Baram

    חושבני שלולא היינו חושבים ככה לא היינו עולים על אופנועים. עדיין ההתנהגות על הכביש חייבת להיות מחושבת , זהירה ואחראית כדי שאכן, זה לא יקרה לנו. כל שאנחנו זקוקים הוא היסח דעת קטן כדי שזה כן יקום עלינו ובשל כך, אנחנו כל כך מועדים ל"לי זה כן יקרה".
    נסיעות טובות ובטוחות

השאר תגובה