חוצה עם האופנוע את הגבול הדרומי

הגיע הרגע. עמוס חוצה עם האופנוע את הגבול חזרה לישראל. לאחר שחצה את הגבול הדרומי ועבר עם האפריקה טווין אל תוך סיני שבמצרים ורכב בה במשך מס' ימים לבדו, הגיע הרגע.

כתב: עמוס ברעם

היום האחרון עובר בנעימים. זמן סיני מדבר אליך ואין לי לאן למהר.

מסוף הגבול בטאבה נמצא 150 ק"מ בלבד ממקום הימצאי. מה כבר יכול להיות חוץ ממושלם, הא? מסתבר שכמו כל דבר בחיים, הכול זמני וכשאתה אופנוען, תייר, ישראלי, בחצי האי סיני,
shit happens.

השוטרים בנקודת היציאה\כניסה למרחב דאהב לא מאמינים שהם רואים אותי שוב. די נמאס להם ממני. אני מרגיע אותם ומעדכן שהכיוון שלי הפעם צפונה. הרחק מהם. הם מחייכם,  שמחים ומאפשרים לי מעבר מהיר ללא בעיות.

אני אומר להם שאני הולך "בנזין" , כאן ליד ושלא ייבהלו או יירו עלי בטעות ( כביש הגישה לתחנת הדלק יוצא מתוך הכביש הראשי לשארם א-שייח. שלא יחשבו לרגע שאני בורח להם..). בתחנה משום מה יש רק 92 אוקטן ולמען הזהירות אני מחליט שלא לתדלק. בנואיבה בטוח אמצא.

חוצה עם האופנוע חזרה

הדרך חזרה מדהימה. לרגע קשה לי לקלוט שאך בתחילת השבוע רכבתי כאן לכיוון ההפוך. יש לי הרגשה שהלחץ שליווה אותי נתן אותותיו וכאילו הייתה זו עכשיו, נסיעה חדשה. אמנם הטופוגרפיה והגיאוגרפיה דומים לאלו שאצלנו, אבל משהו כן מרחף איתך ומלווה אותך לאורך הדרך. משהו שונה, רגוע, כמעט TIMELESS.

אני לא רוכב מהר. נהנה מכל רגע.

הכביש עד נואיבה איננו פסגת הטכנולוגיה, דו מסלולי, נטול שוליים בעליל ואיננו מסומן. למזלי התנועה איננה רבה כך שאני בהחלט יכול להנות מה-"אפריקה" שלי בתוך שרשרות ההרים הבלתי נגמרות. אני עובר שלט בכביש המפנה לכיוון ״סואץ״. הכניסה לכביש מבוצרת כהלכה ואני ממשיך.

מניפת ההרים נפתחת

לקראת ההגעה לנואיבה, מניפת ההרים נפתחת מול כחול הים, הטמפ' טיפה יורדת לרגע. עוקף משאית עצומה הנאבקת עם מעצורי האוויר שלה בירידה ארוכה ומתונה והרעש המלווה אותה תלוש מהמקום.

העיר נואיבה ופאתיה, משתרעים מולך כמו גלויה ולרגע אני תוהה אם זה איננו חזיון תעתועים. לא ברור לי מדוע יש שוטר בכניסה לתחנת הדלק. אני משלם בדולרים. קצת עובדים עלי בחיוך עם שיניים לבנות (אחת באמצע חסרה) בשער החליפין אבל אני נהנה מהסחר.

העניין לשמו נעצרתי

עכשיו מתחיל העניין לשמו נעצרתי בנואיבה. כשעזבתי את טאבה בתחילת השבוע התבקשתי לעבור בתחנת ה-TRAFFIC ולהביא עמי פתק. אחרי מיני ניסיונות הסבר אודות מהות ה-"פתק" הסתבר לי כי הפתק הינו מעין תעודת יושר למשך שהותי, שלא עשיתי בלגן, לא עומדות נגדי האשמות בגין השד יודע מה. דרך אגב – זהו תהליך לאופנועים בלבד.

התחנה עצמה ממוקמת בכניסה לעיר. רחוב ראשי. מול בית החולים המקומי. עד כאן פיקס. כשנכנסתי לרחבת החנייה לתחנה איימו עלי וצעקו עלי בכל מיני שפות מוזרות, עם נשקים שאני זוכר שהצטלמו עימם בחצייה של התעלה.

נאדה ביד

שוטר צחור מדים ביקש ממני להוציא את האופנוע אל מעבר למגרש החניה ולהחנות אותו ברחוב. יאללה בסדר.

אחרי דקות ארוכות של ניסיונות הסבר באנגלית עילגת למצבי ובקשתי, הוא הסביר לי שסגור היום בגלל אנעארף (סוף שבוע, חג וכד') ואין כל כך מה לעשות. הוא התקשר למפקד שלו ונתן לי את מכשיר הטלפון הנייד כדי שאדבר אתו. לפי דעתי אני לא הבנתי אותו, הוא בטח לא הבין אותי, וחוץ מ-DON’T WORRY ו-OK. OK. יצאתי משם עם נאדה ביד, ותחושה עמומה של הרפתקה בפתח. CONTINUE.

חוויה מצמררת

הכביש מנואיבה לטאבה זו חוויה מצמררת. הכביש עובר כולו לאורך החוף. הסנכרון בין המדבר, הכביש והים מושלם. תנועת כלי הרכב דלילה כמו גם הימצאותם של תיירים בקאמפים השונים לאורך חוף. התחושה משכרת. ההרגשה כאילו אני רוכב כאן לראשונה.

זיכרונות מהילדות מתחילים לצוף. הפעם אני עוצר בדרך. קצת בולע לקרבי את אשר העין לא תשבע לעולם. השמש יוקדת וקופחת כאומרת לי "יאללה".

הפתק מנואיבה

בנקודות הביקורת שמחים לראות את כיוון נסיעתי. והיום הזה מתנהל כהלכה. הכניסה למסוף, שיקוף תכולה, והלאה לתחבורה. המחלקה הזו היא לב העניין כאן במסוף. כשמבקשים ממני את הפתק מנואיבה, ידעתי שאכלתי אותה. ביג טיים.

ההסבר הפשוט שלי שהמקום היה סגור לא מעניין איש. תיקח חדר במלון, תחזור חזרה מחר או מוחרתיים לנואיבה ותביא פתק. אף אחד לא יכול לומר לי מתי ייפתח שם המקום וההרגשה קשה. אם הייתי עושה טעות ושוכח לגשת מילא. הייתי משלם את העונש באהבה.

אבל עשיתי כל שהתבקשתי וזה קצת הרבה הביא לי את העצבים. כולם אדיבים, נחמדים עם שיניים, אבל בלי פתק.

בלית ברירה התיישבתי לי בצל, שתיתי ליטר מים צוננים מהצידנית והתחלתי להרים טלפונים לחברים ולשלוח הודעות וואטסאפ בקבוצות S.O.S.

אין מספיק מילים

אין מספיק מילים בשפה העברית להודות ל2 חברים, חנן גולמבק ודויד בן שבת, שבאמצעות קשריהם עם הגורמים הרלוונטיים והמדויקים במסוף, הצליחו לסייע ולהפוך את ההחלטה על פיה, ולהמשיך בפרוצדורה במסוף המצרי ולחזור ארצה. על כל מה שקרה במסוף במהלך השעות , אני שוקל לעשות סרט.

אחרי עצירה קלה באילת המראתי הביתה.

תדלקתי במצפה רמון 17.3 ליטר (המבין יבין) ובתחנת הרענון על כביש 6 הקרובה לכביש 1 קרסתי לשעה קלה.

ב-20:30 האפריקה נחת. זה היה היום שהיה.

עוד טורים של עמוס:

הקסם שברכיבת אופנוע בלילה

כביש 10 זה כמו מגנט

לפעמים הדרכים חשובות יותר מהיעד

אם לא היו מנותקים, היו הורגים אותנו קצת פחות

קל לא לאהוב אותנו

מסע אופנועים לתמיכה בעוטף\חוטף עזה

הכרובלוג בפייסבוק