טיול רכיבה בארץ בארבעה ימים מופלאים

סובב ישראל בארבעה ימים נפלאים של חוויה אישית לגמרי. אצ'ה יצא לטיול עם עצמו וגם כשפגש ונפגש עם רוכבי אופנועים אחרים, הדבר לא גרע במאומה מחוויית הפירוק וההרכבה מחדש שצלח ברכיבה. תנו לשירים שליוו את הכותב, ללוות את קריאתכם – ליחצו Play והמשיכו לקרוא.

כתב: אצ'ה

לפעמים צריך לפרק קצת את הגוף.
הרבה יותר קל להרכיב מחדש כשהכל בחתיכות קטנות. ארבעה ימים על אופנוע הם מתכון מעולה לפירוק שכזה.
לבד, רק המחשבות איתי לאורך הדרך.

בוחר בכבישים קטנים עד הצפון ומשם כביש דו ספרתי עד אילת ובחזרה.
בדרך, אני מלקט בזהירות את האנשים איתם אני מפתח שיחה. לא רוצה להכניס יותר מדי מילים לראש.

תיזהר מגשם

פוגש בזוג שמטייל על אופנוע, הוא עם מבטא ממדינה מערב אירופאית.
מילים פשוטות בעברית אך הרעיונות עוברים בקלות. ככה זה עם אופנוענים, לא צריך הרבה מילים. אני נזכר בשיחה מהעבר עם רוכב הארלי דייוידסון הונגרי. הוא לא דיבר אנגלית ואני לא הונגרית, אך למרות זאת נחרטה השיחה בראשי.

בחזרה לזוג. גם הם עם אוהל, גם הם מטיילים בשביל ההרגשה.
מחזיק את עצמי מלשאול עוד שאלות ומסתפק בתמונה שתשאר בזיכרון לנצח. תמונה בלי שמות. חולקים סיגריה ונפרדים לשלום.

ויש את ההוא, על האופניים, שחיכה שאעצור בצד רק כדי לבוא ולספר לי שגם הוא, בגילו, רוכב על אופנוע.
"תיזהר מגשם" כך נדמה שהוא אומר בזמן שהוא מפדל הלאה.

Riding for the feeling

"ריידינג פור דה פילינג", ככה אומר השיר בהפסקת הצהריים. לא מקשיב למילים אך הפזמון כזה. האם הדובר בשיר גם רכב על אופנוע? בכל מקרה, זה מתאים.

היום השני קשה יותר, הגוף טרם התרגל לשינה הקטועה באוהל והנפש מציעה לחזור הביתה.
מחר כבר יהיה קל יותר. ביום הרביעי הכל נהיה כבר מוכר ומושב האופנוע מרגיש כמו הבית.
הקילומטרים עוברים ואני מתמלא באומץ, פה גיחה לשביל בשטח או לאיזו עלייה קטנה על מנת לקבל זווית ראייה שונה על הדרך.

כביש 90 מצפון לדרום

הנוף יהפוך בקרוב למדברי והלילה אצפה במיליארד כוכבים דולקים וירח שמנסה להאיר את השמיים.
כמה יפה זה יהיה.
מדוע הנפש מובילה אותנו לבצע דברים מסויימים?

ההחלטה לגמוע את כביש 90 מצפון לדרום, מגבול עד גבול, לבנון עד מצרים. מה מקור מחשבה זו?
מטולה הופכת לטבריה שהופכת לבית שאן ואז לעין גדי. ירוק הופך לירוק-צהוב, ואז לצהוב-ירוק, אחר כך לצהוב ולבסוף לחום-אדמדם. כל זה ביום אחד.

תמונה אחת רציפה

עוצר בים המלח על סף הים. קו המים כל כך רגוע ושליו עד שלשנייה אחת המים מתערבבים עם השמיים לכדי תמונה אחת רציפה. איבוד תחושת מרחב-זמן נעימה שנמשכת לכמה שניות מופלאות.

ממשיך לרכב דרומה על כביש 90 המופלא. אני מתחיל להרגיש כבדות ומוצא את חניון הלילה מעט לפני החשיכה. האוהל מוקם והמדורה כבר דולקת. השכנים דואגים להביא לי כוס בירה קפואה. בדיוק במקום.

החניון שקט הלילה והתאורה היא של מיליארד כוכבים וירח שדולק במעט יותר מאמש.

ימים מופלאים

התעוררות במדבר היא חוויה בפני עצמה. דממה עוצמתית. אני מנסה להיזכר מתי הרגשתי בה בפעם האחרונה אך לא מצליח. כיף להרגיש משהו בפעם הראשונה שוב ושוב.
זהו בוקר היום השלישי והכל כבר מתחיל להסתדר. ברכיבה, בארגזים, בציוד ובעיקר – בראש. יכולתי להמשיך ככה לנצח.

רוח נעימה של בוקר הולכת ומתחממת עד שהעיר אילת נפתחת בפני. מגיע עד הגבול, נושם לרווחה ומשנה את כיוון פניי צפונה.
מוצא פינה פנויה להיכנס למים. הם מרגיעים את הנפש לאחר שלושה ימי רכיבה ואני מתמסר בבטחון לתנועת הגלים הקטנים.

תחושה של שקט פנימי

בתוך המים אני פוגש באופנוען נוסף. מעבירים את השיחה על אופנועים ועל הרצון לטייל לבד או בקבוצה. אני מזדהה עם המילים אך תמיד מעדיף את הטיול לבדי.

עולה בחזרה על האופנוע ויוצא מאילת, מלווה אותי תחושה של שקט פנימי.

מעולם לא רכבתי את כביש 12 והנה ההזדמנות. כבר מהתחלה הוא מרגיש אחרת. קילומטרים של כלום מלבד בסיסים צבאיים פה ושם. הגבול של השכנים עם הפירמידות מתקרב ומתרחק מהכביש לסירוגין תחושה של פחד מתערבבת עם יצר הרפתקנות. רוצה לעבור לצד השני ולרכב אל תוך המדבר, עד שאגיע לים אחר, לתרבות אחרת, למקום שונה. מדוע צריך גבולות?

מגדל שמירה מתקרב בצד המצרי ובו חייל. אני מנופף והוא בחזרה. שלום קטן. הלוואי ויכולתי בקלות לעבור לצד שלך ולרכב עד הפירמידות.

Golden brown texture like sun

פוגש בכביש 40 וממשיך עד המכתש ללילה אחרון. יום שישי בערב וקבלת שבת מתקיימת במאהל לידי, מקנה אווירה נעימה וחגיגית למדבר.

המוני ג'יפים אך הסדר והשקט נשמרים באופן יחסי.
הבוקר עולה שוב ואני יוצא במרץ לכיוון הבית. הכבישים חוזרים להיות ראשיים, ערים קטנות ואז גדולות. כביש 6 לכיוון צפון.

מחנה את האופנוע בבית ופורק את הציוד תוך מחשבה על ההמשך. הגוף התפרק ונבנה מחדש בארבעה ימים מופלאים.

לאן עכשיו?