קַשִּׁיבוּת

אומנות אחזקת האופנוע והקַשִּׁיבוּת

אומנות אחזקת האופנוע והקַשִּׁיבוּת של הרוכב והאדם בכל צעד ושעל. אסיף אלקיים מחבר בין הקשב, המציאות, האופנועים וההתמקדות במה שחשוב באמת.

כתב: אסיף אלקיים

כל רוכב אופנוע מכיר את הכלל הבא:
לאן שהמבט הולך – כל הגוף הולך.
אם תתמקד בבור או חפץ מסוכן על הכביש – אתה בוודאות תסטה לתוכו.
למעשה – לאן שהמבט פונה, הגוף (ואיתו האופנוע) פונים.
נסו את זה בצעידה הבאה שלכם.

עוצמה של קַשִּׁיבוּת

אלא שחוק המבט הוא גם מטאפורה מעולה לעוצמה של קַשִּׁיבוּת (מיינדפולנס):
יש בנו מחשבה הישרדותית שאם נשמר את הפחד מפני דבר רע – נשמור על שליטה ונצליח למנוע ממנו לקרות. אבל גם המוח האנושי (עפ"י הפסיכולוגיה), וגם התנהגות היקום (עפ"י תורת הקוונטים) – עובדים בדיוק להפך:
המציאות שלנו תתגבש בהתאם לקשב שלנו. או במילים אחרות – החיים שלנו ינועו אל המציאות שבה נתמקד.
אנחנו מעצבים את המציאות שלנו בהתאם לקשב שלנו, ועפ"י רוב – מתעקשים להביט בחפץ המסוכן במקום על הכביש. במקום להשתמש בכלי העוצמתי הזה לעצב את חיינו, רובנו משתמשים בו כדי לאמלל את עצמנו.

מבט אל האופק

למשל – אדם שחי את חייו בחרדה מכסף – כנראה יגלה שאת רוב חייו הוא מעביר במלחמה קיומית-כלכלית, כי לשם הקשב שלו מופנה. אדם שחי בחרדה מבדידות – יגלה שזה כל מה שהוא רואה בחייו. התודעה שלנו לא יודעת לעבוד על דרך השלילה, היא מפרשת את זה כפחד ומונעת ממנו.
בפרקטיקה: רוכב האופנוע צריך היה להביט לאופק, אל היעד שאליו הוא מכוון ולא אל החפץ שממנו הוא מפחד. כלומר – האדם שפוחד להיות עני צריך למקד את הקשב שלו במטרה ברורה ובהצלחה שהוא מבקש, ולא בכישלון שממנו הוא חושש.
לצד מדיטציה, יש דרך מעולה למקד קשב, והיא להציף את הסביבה שלנו במסרים תת הכרתיים:
לפני זמן מה שמתי לב שאני בסטרס תמידי, מצחצוח השיניים ועד הכנת כוס קפה – אני עושה הכל מהר מידי תוך שאני כבר טרוד במשימה הבאה. לא רק שלא חייתי בהווה – גם הוצפתי בפחד מהעתיד.

קשיבות יוצרת מציאות

אז כתבתי בגיר על הלוח "בנחת", כתזכורת תת הכרתית לנשום, לעצור, לחייך, להביט יותר במראה ולהריח לרגע את הקפה. בהתחלה הבטתי במילה באופן מודע, כתזכורת, ואט אט הוא הפך להיות מסר שמהדהד לי בראש גם כשאני לא בקרבתו; לחייך, לנשום, להרגיש נחת.
אח"כ, כתבתי את השם שרציתי לספר הרביעי, בהתאם לכל מה שכתבתי למעלה – האמנתי שככל שאהפוך את הספר למציאות שכבר קרתה – אגרום לה לקרות.
וכך קרה.
היום כתבתי חשק חדש. סרט. אין לי באמת זמן לזה ואין לי מושג מאיזה כיוון זה יגיע. אבל העשור האחרון והמופלא לימד אותי שאני לא צריך יותר מקשיבות כדי ליצור מציאות. שהרי גם הזמינות שלי היא השלכה של המציאות שיצרתי.
אז שוב אני מעמיד את הפילוסופיה הזו במבחן,
והפעם – אזרתי אומץ לעשות את זה מולכם.
הצלחה או כישלון? ימים יגידו,
תשפטו בעצמכם.

טורי אורח נוספים:

אוהב להיות בבית

הקטנועים העזובים

צרחות בקסדה

2 תגובות

השאר תגובה