רבבות מילים נשפכו כבר על הסופרמוטו הישראלי ברשת הדו גלגלית. כל כך הרבה, עד שגם אנו נאלצנו להודות כי התחום זכה לחשיפה גדולה יותר ממימדיו בפועל, תוך שהוא גובר ומאפיל על תחומי ספורט וותיקים ופעילים ממנו, שקיבלו חשיפה מועטה יותר. כידוע לכל, התחום ספג מכה קשה כשנסגרו, תוך 3 חודשים, שני המסלולים הפעילים של הליגה (פתח תקווה ואשדוד) והמסלול שהתעתד להחליף אותם בכוכב יאיר, נהרס אף הוא. המכה לאופטימיות של החברים בליגה ובעיקר של מפעיליה, שאני נחשב לאחד מהם, הייתה למכה קשה ממנה לא התאושש התחום עד היום.
ככל שהזמן עובר וחולף, כך זוכה העבר לתהילה רבה יותר ע"י הרוכבים שלקחו בו חלק או אלו שחזו בו בפועל. לא שונה בהרבה מהאימרה הידועה על האופנוען המזדקן שככל שהשנים חולפות כך בסיפוריו הוא מהיר יותר ויותר "The older I get, The faster I was". אבל לומר את האמת בעיניים מפוכחות ואובייקטיביות ככל שניתן: באמת היה שם משהו מיוחד מאוד. כמי שמלווה בשנתיים האחרונות 2 ליגות ספורט מוטורי באינטנסיביות רבה, אני להעיד כי הדבק שחיבר בין כולם ("כמו לוקטייט" אמר אחד) לא נראה מאז בצידי מסלולי המרוץ הישראליים.
שנים לא מעטות חלפו מאז. הליגה לא קיימת, אף אחד מ"הוותיקים" כבר לא רוכב על סופרמוטו באופן סדרתי, אבל הכינוי המשותף לכולם שהוא "החבר'ה מהסופרמוטו", נשאר. יחד עימו, נשארו זוג מסורות וותיקות שאותם אנו מקפידים למלא באדיקות מדי שנה. הראשונה, הפכה למסורת מייד כשהסתיימה הליגה והרוכבים עברו\גלשו לתחום השטח: מפגש בתל חדיד, ביום השישי הקרוב ביותר לליל הסדר של פסח. כל שנה – כמו שעון. לפני שנתיים, תועד המפגש בטור של פאנגס תחת השם "מסיבת גן" ומאז זכה המפגש הנ"ל לשם זה. המסורת השנייה היא המפגש ביום העצמאות בחצר האחורית של בית בהוד השרון השייך, איך לא, לזוג מהוותיקים שבמשפחת הסופרמוטו. אם בהתחלה נערך המפגש בערב יום העצמאות, על גג אחד מהבתים בהרצליה, כשכולם מגיעים עם החברות, שותים אלכוהול בכמויות בלתי נשלטות ואוכלים בשר בכמויות אדירות, הרי שעם השנים, הפכו זוגות החברים לזוגות נשואים והמפגש שעבר בינתיים להוד השרון, החל לקבל ציביון קבוע של פנים מוכרות. בשנים האחרונות, התווספו המון פנים חדשות – שלל ילדים מגיל חודש ועד 5 – רובן הכמעט מוחלט – ילדות. שהרי אף אחד לא מצליח להסביר את ריבוי הבנות בקרב רוכבי הסופרמוטו הוותיקים..
היום זה יקרה שוב, כי מסורת, כמו שטוענת ההזמנה המסורתית אף היא (ומצורפת בתחתית הטקסט), לא שוברים. נעמיס את האשה והילדים, נביא עוגה, סלט או משקאות קלים בהתאם להוראות שקיבלנו במייל (הבשר והאלכוהול נרכשים מכספי קופה משותפת) ושוב נצנח למס' שעות אפופות אלכוהול של נוסטלגיה, צחוקים וחוויות רכיבה עכשוויות. זה לא בורגני מדי במובן השלילי וזה לא עצוב – זו הדינמיקה של התבגרות והתפתחות טבעית של כל אחד עם תחום הרכיבה. כל אחד ממשיך לכיוון הרצוי לו – חלקנו על דו"שים גדולים, חלקנו בשטח וחלקנו אף מחזיקים אופנועי כביש או שלא רוכבים בכלל. אבל זכינו, במובן הכי חיובי שבדבר, שבנקודת זמן מסויימת, בין 2002 ל-2006 להפגש יחדיו עם רעיונות המשותפים בלכל הקשור לצריכת אדרנלין עם אופנוע. התקופה הזו כבר לא תחזור, אך היא תמיד תשאר כזכרון מתוק וכדבר הראשוני שחיבר בינינו.