שש שנים ללא הטל"ש: השד הפנימי

אולי כתבת המבחן הדו גלגלי הטובה ביותר שנכתבה בעברית. לדעתי האישית, הספק-מבחן ספק-טור דיעה שכתב טל שביט ז"ל על הקאוואסקי Z1000 ב-2003 בעבור מגזין "אוטו", היא נכס שיש לשמרו ברשת ואין הזדמנות טובה מזו, בשבוע שבו מלאו 6 שנים למותו של הטל"ש, לפרסם את הטור מחדש כדי לזכור את הכשרון הרב שהיה גלום בו.

kawasaki-z1000-2003-orange

השד הפנימי

אשה יפה, אמרו חכמים, היא מקור לצרות. גם אופנוע יפה, כנראה.

כתב: טל שביט

כל תכנית, כך אומרים, היא בסיס לשינויים. והתכנית שלי היתה לא לאהוב את האופנוע הזה.

זה לא שהיה לי משהו עקרוני נגדו. זאת אומרת, כן, היה לי, אבל… נו, עקרונית כן, ספציפית לא. ההתנגדות העקרונית שלי היתה נגד התופעה המגונה המכונה "רטרו".

כאשר קאוואסאקי הולכים ובוחרים בכינוי Z1000 לדגם חדש שלהם, תאמינו לי שזה ממש-ממש לא במקרה. כמו שבודאי ניחשתם, כבר היה להם פעם אופנוע שנקרא ככה, וזה היה מספיק מזמן כדי שהעלאתו-באוב של השם תכניס אותו להגדרה "רטרו". למרבה הצער, הרי שבניגוד לנוער-האינטרנט שמאכלס כיום את תפקידי בוחני וכותבי האופנועים ברוב העולם המתורבת, אני זוכר בפועל ובמו תאי המאפירים-ומתמעטים את יציאתו של ה-Z1000 המקורי (1976, אם אתם חייבים לדעת). באופן מקרי לחלוטין, ה-Z הראשון שראיתי אי פעם היה גם הוא כתום. זה אמנם היה Z1, הבריון האורגינלי של קאוואסאקי, ולא ה-Z1000 שבא קצת אחר כך (אחסוך מכם את התיאור המדוקדק של ההבדלים), אך לעומת זאת ירדה ממנו בחורה בלונדינית וחטובה. לא שהעובדה הזו קשורה במשהו לענין שלשמו התכנסנו. קיצורו של ענין, אני זוכר מנסיון אישי את התקופה ההיא, ולטעמי המאד-פרטי, הנסיונות לשחזר את מה שהיה פעם באמצעות שימוש בשם-של-פעם דינם להיות נלעגים ופאתטיים.

כל מי שנסע בשנות ה-70 על סופרבייק יפני (או איטלקי, או בריטי – מה שלא סביר, כי הבריטים בטח בדיוק לא הניעו), יודע שמדובר באופנועים לגברים. אופנועים שעירי-חזה ומשורגי-שרירים שרק יחידי סגולה יכלו להרשותם לעצמם, ועוד פחות מכך ידעו לשלוט בהם. ההיפך הגמור מהמוצרים ההמוניים והסטריליים של היום. כך שמה שרציתי לומר לקאוואסאקי היה – תעשו לי טובה. קחו מפה את המוצר העומד-בתקנות-יורו-17 שלכם, עם צליל האגזוז הסתום שלו, ותפסיקו לשכנע אותי שיש כאן חזרה לימים הטובים ההם, כאשר האופנועים היו עשויים ברזל והרוכבים מפלדה, ועוד לא שמעו על המונח "פוליטיקלי-קורקט".ה-Z1000 האורגינלי יצא לפני כמעט 30 שנה; הוא היה אז פשוט השפיץ של האופנועים, אפילו שכבר אז הוא היה גלגול מתורבת וקצת מצונזר של ה-Z1, ואם רכבת עליו ב-T-שירט ובלי כפפות, אף אחד לא חשב שאתה אויב הציבור. היה אפילו שלב בישראל שבקיץ היה פטור מקסדה בעיר, כן כן (לא שאני, וכו').היום, בשביל להיות השפיץ צריך משהו מאד-מאד חד. כל כך חד שאפשר להדקר בקלות. משהו עם יחס הספק-משקל שיבייש פאגאני זונדה, אופנוע שבשביל להוציא ממנו את כל מה שהוא יודע לתת צריך מיומנות של אלוף גרנד-פרי. ואם חס וחלילה מישהו יקלוט אותך עליו בלי מעיל, כפפות, מגפיים ותעודת סיום קורס רכיבה מתקדמת, מייד תזכה לקיתון של תגובות נזעמות מעל דפי ה-www…

מה אני רוצה לומר בכל אלו? שתניחו לימים הטובים ההם להיות הימים הטובים ההם. את התחושות של פעם לא תצליחו לשחזר, כי אז היינו צעירים ויפים; וכי 80 כ"ס נראו לנו פעם המון, הרבה יותר מש-120 כ"ס נראים לנו היום; וגם בלי בלמים-רדיאליים וניהול-מנוע-ממוחשב היינו מלכי העולם. האופנועים היו רועשים בלי שהיה צריך להחליף להם אגזוז, אפשר היה לשפר אותם בלי תואר במחשבים, מותר היה לעשן בכל מקום, ולהתחיל עם מישהי שעבדה אתך לא נחשב פשע.

ואז בא הקאוואסאקי הכתום והרס לי את התכניות.

הכתבה אודות מוצר-ההמונים האוריינטלי הזה היתה אמורה להיות שטופה בזלזול ובוז לנצחון הוועדות חסרות-הפנים על האינדיבידואליזם שהוא מהות האופנוען. תכננתי לבנות אותה במיטב היכולת הרטורית שפיתחתי במרוצת השנים, רבדים-רבדים, אבן על אבן, לבנים שנונות מסותתות במקלדת-אמן, מוצמדות זו לזו בתימוכי-מלט מבוססים היטב. תכננתי להציג את הפונקציונליות היבשה והממוחשבת של ה-Z1000 המודרני, ולהסביר כיצד מערכות ניהול המנוע הורגות את תמצית האופנוענות, ביט אחרי ביט. ראיתי את עצמי משתפך אודות הרוח הנעלמת של פעם, צובט את לב הקוראים בגעגועים פואטיים לתקופה שבה נורטון לא היה אנטיוירוס.

אז אני שואל אתכם, הם היו חייבים לעשות אותו כתום?

כי הוא יפה. אוי, כמה יפה. גם בשחור הוא יפה, לפי התמונות, וגם בירוק, אבל בכתום – הכי. באור הראשון של שעות טרום-בוקר (זה מה שהצלם שלנו, הידוע בכינויו הדיקטטור-הקטן, דורש. "אחרי שש בבוקר האור חרא. אז תקום פעם שעה קודם") הוא פוטוגני כמו גלית גוטמן, סקסי כמו מירי בוהדנה, רענן כמו אפרת רייטן. "אתה מוכן", אני שומע את תומר מבעד לאובך המוחי שאוחז בי, "לאסוף חזרה את הלשון שלך ולצאת לי מהפריים?"

ולמראה הזה של יופי מוחלט, אני מרגיש איך תכניותי המוקדמות משתבשות. ההחלטיות שלי נמסה יחד עם הלב למראה ה-Z היפה בכתום.

זה לא שלא השבתי מלחמה. "זה עיצוב Designer", אמרתי לעצמי, "אופנוע-ורסאצ'ה". רק מחזק את הטענה הבסיסית שלי. אופנוע לדור היאפים, עם שם מדור המייסדים בשביל ההרגשה הטובה. נו באמת. על מי אתם מנסים לעבוד? סתם אופנוע נושך-רפידות בשביל מנהלי-שיווק וארט דיירקטורים.

אבל זה כמו לנסות לשכנע את עצמך שבוהדנה נראית ככה בגלל הסיליקון. פשוט לא עוזר. תראה, אני שומע את עצמי אומר לתומר, איך נראה המנוע מהזוית הזאת… צלם מפה את הזנב… חובה לתפוס את ההבהקים מכאן… אוף.

אחר כך התיישבתי והנעתי. זו היתה הטעות הגדולה שלי. עד כאן, התכנית המקורית עדיין יכלה אולי לצאת איכשהו אל הפועל. יופי זה בכל זאת משהו חיצוני ושטחי. עם קצת מאמץ וריכוז עוד יכלתי לקרוע את ה-Z החדש לגזרים באזמל-מנתחים מושחז ונוטף-ארס. אבל מה לעשות, והמנוע ניעור לחיים בקול צרוד ומחוספס?

"הופה", אמרתי לעצמי. "הופה".

את ההמשך לא כל כך נעים לי לספר.

לא, עזבו, לא חשוב.

טוב, נו. אז התנהגתי כמו חוליגן. למה לעשות ענין מכל דבר? תעשו לי טובה. אפשר לחשוב שאתם אף פעם לא ישבתם בשורה הראשונה של הדו-גלגליים ברמזור, יושבים על המיכל, עושים הנננ-הננננ עם הגז ומתגרים בכל מי שעומד לידכם, לא חשוב במה הוא נוהג. ירקן-רחוב חצוף אחד, עם עגלה עמוסת אבטיחים רתומה לסוס יד שמינית שנראה זקוק דחוף לפחחות, קיבל ממני בראש כמו שצריך והריח רק אגזוז. טוסטוס של פיצה-חצי-מטר ניסה לגנוב את הרמזור, אבל גם לו לא השארתי סיכוי. אימפרזות מנופחות-אגזוזים בכלל הזמינו לעצמן צרות. שליחים צרובי-שמש נותרו בפה פעור, אלמנות ויתומים זינקו אחורה כל עוד נפשם בם כשחלפתי בצחוק זדוני על פני מעבר החציה. זכות קדימה? Are you talking to me?

לאחר מכן עקרתי ממקומו את המספר האחורי ויצאתי אל הכביש המהיר, משתופף על המיכל ומתחבא מפני הרוח, במהירות שהיתה גורמת ללייזר משטרתי להשמדה-עצמית. גם לא לבשתי מעיל, או-קיי? פרינציפ. ממצלמות-הדחליל המוכרות התעלמתי, לאלו האמיתיות פשוט, אה, חשפתי אחוריים. שיפענחו את ז-ה במפקדת משטרת התנועה הארצית.

נו, ככה זה. האופנוע הזה עורר את השד הפנימי שלי. שרידי הבוחן-האובייקטיבי שבי זיהו אמנם שה-Z1000  הוא לא שיא הפונקציונליות; שהוא לא הכי נוח, שהמנוע, למרות 125 כ"ס ו-950-ומשהו סמ"ק, בעצם קצת אנמי לעומת הציפיות (הכל, כמובן, יחסי – הדבר הזה עדיין שוחט כל מכונית דרומית לאנזו-פרארי, וכנראה גם אותה), שאיכות הגימור לא מדהימה, שהשעון המשולב לסל"ד ומהירות נורא יפה אבל די קשה לקריאה, ושהשילדה לא משהו. דווקא בכביש רצוף פיתולים עוורים ושינויי-גובה התגלה ה- Z כפנינה אמיתית, למרות שלא זה יעודו בחיים. ככה זה כשאתה יושב ממש על הגלגל הקדמי ויודע בדיוק מה הוא עושה. מצאתי עצמי תוקף פניות בלי שיזיז לי שהשילדה לא משהו ושהמיתלים קצת רכים לרכיבה ספורטיבית באמת. אבל כל זה נשאר ברקע, תפאורה משנית לאירוע העיקרי: ה-Z1000 באמת החזיר אותי אחורה, לתקופה ההיא של שנות ה-70 העליזות. הבעיה היא שאז כנראה הייתי ממש דביל על שני גלגלים…

רק בערב חזרו אלי עשתונותי, ואכול רגשות אשמה התוודיתי בפני יואל, עורכנו הדגול, על סטיותי מדרך הישר. יואל הוא לא רק איש-רוח והוגה דעות, אלא גם אקס אופנוען. ידעתי שיבין אותי, יתמוך בי בשעתי הקשה, יספק דברי רוגע, נועם וחכמה. "מה אעשה", תהיתי, אחוז חרטה. "זה פשוט נורא. אני חייב למחוק את החרפה".

"הסכת", אמר לי יואל, "אתה צריך לסחוט שלושה לימונים, תוסיף שתי כפות טבסקו, שתי כפות חרדל דיז'ון ושתי כפות שמן דגים, ושתה הכל בשלוק אחד".

"וזה יעזור לכפר על חטאי?" תמהתי.

"לא", אמר. "אבל זה ימחק לך את החיוך מהפרצוף".

מודעות פרסומת