מוזיאון אופנועים

סוזוקי פלאזה ביפן – לא עוד מוזיאון אופנועים

בחודש מרץ 2019, במסגרת השקת הסוזוקי קאטאנה החדש ל-2020, השתתפתי כעובד עופר אבניר, בביקור בסוזוקי פלאזה ("כיכר" בעברית). זהו מבנה בעיר הממטסו שביפן (מחוז שיזוקה), ממש מול בנייני ההנהלה והמשרדים של היצרנית. האם אפשר לומר שזהו מוזיאון אופנועים של אחת מיצרניות הדו גלגלי המפורסמות והוותיקות ביפן? שאלה טובה.

הדבר הראשון שעבר לי בראש אחרי סיום הביקור בקומה הראשונה היה: "בחיי, היפנים האלו מוזרים!". מלבד GSXR1000R מהדור החדש המקבל את פני הנכנסים בשערי ה"פלאזה", לא תראו שם אף אופנוע בן פחות מ-30 שנים. אומנם בקומה הראשונה, זו הנפרדת מאולם הכניסה ומוקדשת ברובה לתצוגת האופנועים עומד היאבוסה אחד, אבל הוא שם רק כנקודת ציון ליכולות הפיתוח של היצרנית. הוא יותר שם כדי להיות לסמן קיצוני משהו, לסרגל ומגוון הדגמים אותם מייצרת החברה. ואיפה כל שאר הדגמים? נראה כאילו סוזוקי עובדים לפי ספר ההגדרות של משרד התחבורה הישראלי – אם האופנוע לא חגג יומולדת 30, אז הוא לא חשב ל"אופנוע אספנות" ומקומו עדיין לא בתצוגה.

הרבה אופנועים חשובים שסוזוקי יכולים להתגאות בהם בגאווה רבה, חסרים שם. לא תמצאו שם את  ה-GSXR1000 הקודם משנת 2005 שנחשב כבר לאגדה בזכות עצמו, לא רבי מכר עכשוויים כמו וי סטרום 650 שהוצג בתחילת שנות ה-2000 ולא SV650 שהושק "רק" ב-1999. גם לא ג'יקסר 600 (אפילו לא משנת השקת הדגם מ-1996), ואפילו לא איזה GSF1200 בנדיט לרפואה. כלום. נאדה.

אבל אולי הטעות היא בכלל לחשוב שהפלאזה אמור להיות סוג של מוזיאון אופנועים היסטורי לעבר, למסורת ולמורשת של היצרנית? העלון בכניסה טוען שמדובר על מסע דרך ההיסטוריה של סוזוקי, אבל לדעתי,  אם מסתכלים על התמונה המלאה ועל התצוגה בכל שלושת הקומות של בבניין הפלאזה, גם על אלו שפחות מעניינות חובבי אופנועים, מבינים שזוהי בעצם תצוגת תכלית מקיפה של יצרנית הרכב היפנית והוותיקה. כך שזו בעצם הסיבה לכותרת שנתתי לבסוף לביקור בפלאזה: זהו לא עוד מוזיאון אופנועים…

אם זה לא מוזיאון אופנועים, אז מה כן יש בפלאזה?

באולם הכניסה נפגש המבקר עם נציגים של כל אחד מהתחומים העיקריים של סוזוקי מוטור: רכב פרטי (סוויפט), מסחרית קטנה (Wagon R), טרקטורון, מנוע ימי וכמובן אופנוע. במקרה שלנו ולכבוד האירוע, עמד שם סוזוקי קאטאנה שנת 1982 מסדרת הייצור הראשונה, עם 182 ק"מ על השעון. עוד מוצגת בקומת הכניסה, שורת אופנועי מרוץ של סוזוקי, בעיקר מהקטגוריה הבכירה ב-GP. מדגם מייצג. מרגש, לא פחות, הוא לראות את אופנוע ה-GP בצביעה הנוכחית של הרוכב חואן מיר (למרות שזהו דגם השנה שעברה), לצד אופנוע האליפות של קני רוברטס ג'וניור ולצד ה-GSXRR שהביא, עם מאבריק וינאלס, ניצחונות ראשונים לסוזוקי בעת החדשה (2016). העניין של הכבוד למורשת ולמסורת, הוא משמעותי כאן.

בקומה שמעל, מוצג הסיפור הדו גלגלי של סוזוקי. אלו שהיו לכלי הרכב הראשונים שייצרה החברה לאחר שעברה מייצור נולים לאריגה (תחום בו עסקה מיום הקמתה ב-1909), לייצור אופניים ממונעים לאחר מלחמת העולם השנייה. בקומה זו מוצג מגוון נאה ומרתק של דגמים. אלו בעיקר, אבל לא רק, משנות החמישים ועד שנות ה-70' של המאה הקודמת. אפילו ה-Power Free, הדו גלגלי הממונע הראשון אי פעם של סוזוקי, מוצג שם.

בקומה האחרונה במבנה, מוצג תהליך הפיתוח של הרכבים בחברה, קווי הייצור, המפעלים השונים ופריסתם באזור העיר הממטסו ועוד. סוזוקי מאוד מתפארים בהתפתחות האיטית אך מושכלת של הטכנולוגיה והכניסה לתחומים חדשים, באופן שמזכיר התקדמות זהירה אך בטוחה של עקב בצד אגודל, בהתאם לאיפוק היפני המפורסם.

מוזיאון אופנועים אופניים עם מנוע עזר – ה-Power Free של סוזוקי היה לדגם הסדרתי הראשון של סוזוקי מוטור

מספר דגמים שריתקו אותי במיוחד

האופנוע שהביא את הניצחון הראשון בזירה הבינלאומית לסוזוקי: מדובר על אופנוע 50 סמ"ק (!) שניצח בשנת 1962 את הקטגוריה שלו ב-TT המפורסם של האי מאן. לא להאמין כמה צר האופנוע, וכמה קרובות זו לזו, ברכי הרוכב על גביו.

סוזוקי GSX-R750 שנת 1985 – האחד והיחיד, זה שהחל את השושלת האגדית. זו הייתה לפעם הראשונה עבורי, שאני רואה במו עיניי אופנוע משנת הדגם הראשונה. פייר? התרגשתי. אומנם לישראל יובאו יחידות בודדות בייבוא אישי (עוד כל כך, כאן), אך אף אחת מהן לא שרדה את השנים בתצורה המקורית.

עוד חבר משפחה שמשך את תשומת ליבי במשך דקות ארוכות הוא הסוזוקי GSXR1100 שנת 1986. אומנם בארץ יש כבר אופנועים שיובאו משנתון זה כאופנועי אספנות, אך הייבוא המוסדר שלהם לישראל החל רק בשנת 1988.

אופנוע ה-RGV500 של קווין שוואנץ . לא גרסת הלאקי סטרייק המפורסמת עימה זכה באליפות ה-GP500 ב-1992, כי אם האופנוע עימו זכה לראשונה במרוץ בעונת 1988, בצביעת פפסי. (השנה הראשונה בה רכב עבור סוזוקי בגראנד פרי).

מוזיאון אופנועים חזית הסוזוקי RGV500 של קווין שוואנץ עם חתימתו על המסיכה הקדמית
מוזיאון אופנועים אי אפשר בלי סלפי עם האופנוע של קווין שוואנץ

גם ה-RE5, שהיה לאופנוע הסדרתי בו התנסתה סוזוקי עם מנוע וואנקל, מוצג שם במלוא תפארתו על במה ייחודית, והוא לא פחות ממהפנט.

 מוזיאון אופנועים מנוע הוואנקל של הסוזוקי RE5
מוזיאון אופנועים סוזוקי RE5 עם מנוע הוואנקל

לסיכום: מסורת יפנית עתיקה באופנועים חדשים

הביקור בפלאזה במסגרת השקת הקאטאנה, לא נועד כדי "למלא לנו חלונות זמן ריקים" במהלך השקת הדגם החדש. למעשה, הביקור מתחבר ישירות למשוואה הקלישאתית שכולנו כבר מכירים עשרות שנים כאן בארץ: הנדסה שנועדה לשרוד לנצח = יפנית.

הביקור בפלאזה מראה למבקר את שיטת העבודה היפנית עוד משלב המחקר והפיתוח. הם עובדים בצורה עקבית, סזיפית, מושכלת ועם מוסר עבודה קשוח וקפדני, גם כשהם מייצרים את המפלצות הדו גלגליות הכי מופרעות שיש.

לא תמצאו בסוזוקי שבירת מוסכמות מפתיעה או פריצת תבניות עיצוב כמו אצל האירופאים. לא תמצאו כאן העתקה זריזה ומחופפת של מוצרים שפיתחו אחרים כמו אצל הסיניים. לא תמצאו הגזמות וקלישאות עיצוביות, ממותקות ומסכרות כמו אצל האמריקאיים. אצל היפניים,  גם כשהם כבר מעתיקים מאחרים, הכל נעשה באופן שיהפוך את התוצר הסופי לאמין במיוחד, עמיד בכל אתגר וככזה שיתעלה על המקור. זה עניין של כבוד אגב. לא מתוך רצון תחרותי להיות "הכי הכי שיש", אלא כי זו המסורת שלהם. הם לא מכירים דרך אחרת להנדס אופנועים.

אם יש מסקנה אחת מהביקור המרתק (כן, אני יודע שהמילה הזו חוזרת על עצמה כאן מס' פעמים), היא שמדובר על פרפקציוניזם אמיתי. כזה שבא לידי ביטוי כפיתוח אופנועים חדישים, בהתאם למסורת יפנית עתיקה. וכבוד. הרבה ממנו.

סרטון מסכם קצרצר:

 

ועוד מהחוויה בביקור בפלאזה: את כרובי סווטצ'ר אפור אתם מכירים? 

מודעות פרסומת

השאר תגובה