קלה על ההדק

כשהנשימה הייתה קלה על ההדק

מה קורה כשרוכבים מהר? הנשימה הופכת קלה על ההדק, האטומים מתפזרים, המרחק בין המולקולות הופך להיות עוד מימד במרחב הזמן.

כתב: צביקה דולברג

גילוי נאות: אני רוכב במהירות המותרת. כולנו.

עכשיו, כששמנו את זה בכותרת, אפשר לפתוח את הדמיון.
משהו קורה לנו בגוף, במהירויות לא מוסברות.

זה היה יום חורף שמשי, קצת לפני שבועיים. אחרי שרכסתי את הקסדה ומלאתי מיכל שלם יצאתי לחצות את הרי ירושלים לבקעה.
התכנון המקורי היה להגיע לאילת דרך עין בוקק. בלי רמזורים בכלל. לא כולל עצירות למתיחות וקפה פה ושם.

מסתבר שכביש 90 לא נקרא ככה על שם המהירות המותרת בו.
גם כביש 2 לא נקרא כך בגלל שכייף לרכב בו עם מורכבת. וכביש אחד לא נקרא ככה בגלל שאפשר לעשות אותו בטייק אחד. אולי בטייק אוואי.

…והנשימה היתה קלה על ההדק

בשלב מסויים אחרי מעלה אדומים, השמש שיחקה איתי מחבואים בין הגבעות, משהו התחיל לספור את העומק מתחת לפני הים ושושנת יריחו פתאום התפוצצה לי במוח בגלל התענוג.
כשצללתי לצומת בית הערבה ואחר כך ימינה בלידו, הרגשתי עקצוץ ביד ימין, המגירות במוח השתחררו, והנשימה היתה קלה על ההדק.

אנחנו סתם ילדים מגודלים, וכשנותנים לנו צעצוע ביד אנחנו נהנים לשחק בו.
משהו קורה לנו בגוף במהירויות לא מוסברות.
האטומים מתפזרים, המרחק בין המולקולות הופך להיות עוד מימד במרחב הזמן.
אנדרנלין או דופאמין או כימיה אחרת, אבל הירוק פתאום ירוק מאוד. לעננים יש צורות מתמשכות. הסימונים על הכביש בוהקים ואפילו רכבים אחרים נראים לי יפים נורא.

מימד אחר של עונג

על כביש המדבר הזה, מגלים פתאום שלאופנועים יש מימד אחר של עונג.
יש אכזבה ניכרת, כשמתחילים לבלום בחצבה לקראת אילת.
בכיכר הראשונה כבר מאיטים, כי אנחנו רוצים שיבחינו באופנוע שלנו.
לא שיהיה סתם כתם שחור ומטושטש שעובר מהר.

ובאותו נושא:

צאו לנו מהונטיל!

סרטון אופנוענות מעורר השראה: למה לא עכשיו?

אופנוענות: לאבד ולמצוא שוב את הדרך, זו חלק מהחוויה

יש ימים שבהם כואב לכבות את מנוע האופנוע  

מודעות פרסומת

השאר תגובה