דו"ש זה אופי

אם רק היה לי שקל על כל פעם שמישהו אמר לי את המשפט: "עזוב אותך מאדוונצ'רים ודו"שים – סתם כלים פרווה, למה להתפשר? הכי טוב זה כמוני – אופנוע אמיתי לשטח וליום-יום אני מחזיק איזה קטנוע\אופנוע-ספורט\אוטו\זודיאק\צוללת צהובה"…

יש לי גם תשובה מוכנה בשליפה: "זה נכון, אבל אין לי אוטו ועגלה וחבל לי לקנות, והאופנוע זה כלי הרכב שלי, וכסף, וחניה, ומקום לעגלה, ובלה בלה בלה". אבל האמת? אני משקר.

זאת אומרת, אני לא באמת משקר – הכל נכון, אבל זאת לא באמת הסיבה.

כי תכלס, גם אם היה לי רכב ועגלה, ואפילו אם היה לי גם אופנוע שטח אמיתי – לא הייתי מוותר על הדו"ש\אדוונצ'ר.

אני לא רוצה או או או, ואני גם לא צריך את הכי הכי הכי – אני רוצה גם וגם וגם. גם כביש, גם יום-יום וגם שטח.

אני רוצה שתהיה לי את היכולת לצאת מהבית בבוקר על האופנוע, להרביץ 150 ק"מ לרמת הגולן, לדפוק כנאפה, להרביץ עוד איזה 100 ק"מ בשטח, לדפוק עוד כנאפה, ולקינוח לחזור הביתה על האופנוע.

אני רוצה לרדת לסופ"ש בנגב, כולל לינה, כביש 10, ונחל נקרות. אני רוצה לעשות טיול בשטח של 3-4 ימים עם כל הציוד והפינוקים (ואני מפונק בשטח) על האופנוע. אני רוצה שתהיה לי את היכולת להצטרף לטיול שהוא לא מעגלי. אני רוצה לקחת מישהי לטיול בהרי ירושלים, לשבת לאייס בבר-בהר ואז לרדת דרך נחל כסלון. ולעצור לפק"ל קפה באיזה משלט.

אני רוצה לצאת מהשטח אחרי איזה מסלול ארוך וקשוח כשאני מזיע ומסריח, ואז לדפוק פול-גז על הכביש הביתה. ניסיתם? זה כיף! ומהנסיון שלי – ככל שהאדוונצ'ר גדול יותר – זה כיף יותר .

אני רוצה לעשות חוצה ישראל על האופנוע בלי שאצטרך לארגן ליווי, הסעות ונגררים. אוכל וציוד על האופנוע, על הכביש לחרמון ועל הכביש בחזרה מאילת – מה הבעיה?

טוב בכביש, טוב ביום-יום, וטוב בשטח – מושלם.

התגעגעתי.