במקום ללכת בתבנית המקובלת בה מסוכמת השנה כשמגיע חודש דצמבר (או חג ראש השנה, תלוי כמה מאמין המסכם), החלטתי להמתין ולסכם 12 חודשים מהרגע בו התחילה מבחינתי שרשרת אירועים שאמנם אינם קשורים זה בזה, אך היו לרבי תהפוכות עבורי.
השבוע לפני כשנה, עזבתי את פול גז.
הפרויקט, שהייתי שותף לו מהרגע הראשון עוד כשהיה רק לרעיון מופשט, היה לסוג של "בייבי" עבורי. בעת העזיבה, היה האתר פעיל מאוד, מהמובילים בתחומו, עם כמות אדירה של גולשים (ביחס לימיו הראשונים כמובן) ומערכת לא קטנה של אנשים המושכים בחוטים מאחורי הקלעים כדי שהכל יפעל ויתפקד במסגרת המגבלות.
האתר מילא את שעותיי הפנויות (ומעבר) במשך תקופה ארוכה וכמות הזמן שהתפנה לפתעלאחר העזיבה, הפתיע אותי.
הפעילות דאז התקיימה ללא הכנסה וללא כל תמורה מלבד תחושת הסיפוק האישית המתעלה על פני הביקורות והתגובות השליליות של הגולשים באתר ובפורומים מסביב. גם החיכוכים בתוך המערכת, טבעי לקבוצה כה גדולה העובדת יחד למשך זמן רב תחת לחצים רבים וללא תמורה נראית לעין, התגמדו לעומת הבמה שסיפק עבורי האתר לכיף שבכתיבה. הסיפוק אותו חשתי למראה "בן הטיפוחים" אשר גדל מדי יום, כיסה וכיפר על הקשיים שבגידולו. לא אכחיש שאני עדיין נהנה לצפות מהצד ולראות את הילד מתקדם ומתבגר. לא הכל לטעמי, לא הייתי עושה את אותם מהלכים בדיוק אבל הכיוון הכללי – ממשיך לדעתי את הרוח שהייתי שותף לעיצובה. וכן, אני שמח וגאה על כך.
לאור האמור לעיל, לא אכנס לסיבות שהניעו אותי לעזיבה, אך כן אספר שהקלישאה "לא היה קל", ממעיטה בהרגשתי הפרטית בחודשים הראשונים שלאחר מכן.
עוד באותו שבוע, נפרדתי מהמקום שסיפק לי עבודה אמיתית ופרנסה של ממש במשך ששת השנים שקדמו לכך (ולא רק סיפוק אישי מגרף הכניסות החיובי של פול גז). שש שנים זה לא מעט. למעשה, יש שיגידו שזה "יותר מדי" עבור אדם בגילי, ותקופה ארוכה שכזו מתאימה יותר לעובדים בני 50-60 שרואים כבר את הפנסיה באופק ועל כן נאחזים במקום העבודה בכל כוחם. יחד עם עזיבת פול גז, היה ברור שחודש פברואר 2006 היה לאחד מהמטלטלים שחוויתי בשנים האחרונות.
כשיצאתי, הרגשתי שהרזומה הפרטי שלי יכול, בשילוב עם חיבתי לנושא הכתיבה, לספק לי עבודה. חלמתי על עריכת אתר במשרה מלאה, המשך ישיר לתפקיד שמילאתי בפול גז בחינם. לא היה לי ברור אם אני רוצה להיות שכיר או עצמאי המספק עבודות פרי-לאנס, אבל ההתחלה הייתה חיובית.
מאוד חיובית: קיבלתי מס' עבודות שאת כולן ביצעתי מהמחשב הביתי. המשכורת הייתה טובה לי, והייתי אדון לשעותיי. אפילו הצלחתי לשלב רכיבות אימונים ומסלול באמצע השבוע. היה לא רע, לא רע בכלל.
אך בדיעבד, יחד עם סיום עבודות הפרי לאנס, הגיעה ההכרה כי כמעט ואין פרנסה מכתיבה באופן מסודר ובמשרה מלאה, לפחות לא בשנים הקרובות,. מה שכן כולל פרנסה סבירה כמעט ולא נמצא ברשת – כשמה שנמצא בה, לא מתגמל מספיק לטעמי (רק תשמעו כמה מרוויח עורך החדשות של MSN, ותתפלצו). הבנתי שהכתיבה הממוצעת שלי, והמידע שצברתי כעורך אתר, נחמדים מאוד כתחביב, אך לא יותר מזה. וגם אם יש להם ערך, עולם האינטרנט עדיין לא בשל מספיק כדי לתגמל באופן הוגן (לטעמי) עובדים שעברו את תקופת העבודות הסטודנטיאליות.
השלב הבא היה טבעי – לנצל את הרזומה שצברתי "בעבודה אמיתית", לנצל את הידע האקדמי שרכשתי ולפנות לחיפוש עבודה בתחביב העיקרי שלי, העולם הדו גלגלי. וזה עבד. עובדה: אחרי חצי שנה אצל יבואן ציוד ואביזרים (לרט), נחתתי במשרה שנחשבת ע"י רבים כמשרת חלומות. לנהל את פעילות המותג האהוב עליי בעולם האופנועים ולהתעסק כל היום בתחום הרכיבה והאופנוענות על כל גווניה. זו כבר כמעט עבודה מונחית אידיאולוגיה.
האם אני מצטער שעזבתי את פול גז ואת מקום העבודה שהיה לי כבית במשך רוב חיי הבוגרים (כאמור, 6 שנים)? בתקופה הראשונה בהחלט הרגשתי כך. בוודאי. בעיקר נושא בתחום המשרה המלאה – תוצאה הגיונית למדי של החשש מהעתיד המעורפל, הלא מוכר והמאיים משהו. בכל אופן – גבר בן 30, נשוי + משכנתא + ילדה קטנה, ללא גב משמעותי מההורים, שחי בחמימות של מקום עבודה קבוע, עובר טלטלה לא קטנה כשהוא בוחר להשאיר הכל מאחור. ובנוסף, הכל נעשה תחת צל הפרידה מפול גז, ואפשר לומר שהדבר לא תרם לתחושה הכללית.
אך כיום, בסיכום השנה האחרונה, אני מרגיש שהבאתי את עצמי למקום טוב יותר. בפול גז ממילא לא יכולתי להמשיך במתכונת הנוכחית של משרה בענף הדו גלגלי הדורשת ממני מקסימום זמן ותשומת לב. מקום העבודה החדש, גם הוא מרגיש נכון ומתאים יותר עבורי – לא רק בשל העובדה שרבים רואים במשרה הזו כפנטזיה.. זה הרי שולי: מקומות עבודה באים והולכים.
הכתיבה של המשפט האחרון מצביעה על השינוי האישי שעברתי. בזכות העובדה שלקחתי את גורלי בידיי, השגתי אמון גדול יותר ביכולתי האישית, שיפרתי את בטחוני העצמי והוכחתי לעצמי שאני מסוגל הרבה יותר משחשבתי. גישתי לחיים השתנתה לכיוון בוגר יותר מהבחינה הנפשית וכעת יש בידי לבחור כיוונים ולקחת החלטות אישיות שהן אמיצות יותר במגוון תחומים.
ככה צריך, לא?
לחיי השנה הבאה.