דלג לתוכן

…זה לעולם לא היה מהיר מדי בשבילי

ducati900ssx6-0538-01

ב-20.2.2005 התאבד אחד האנטר ס. תומפסון בביתו בארה"ב, כשהוא בן 67. את "כתבת המבחן" הבאה, כתב תומפסון עבור Cycle World על הדוקאטי 900SP. הכתבה פורסמה גם בהקדמת התערוכה "אמנות האופנוע" של מוזיאון הגוגנהיים האמריקאי, פורסמה ב"מעריב" ועלתה בספטמבר 2001 בפורום האופנועים של תפוז בתרגומו של alfred.

"…ישנם כמה דברים בעולם שאף אחד לא צריך באמת, ואופנוע אדום מבהיק, בעל פרופיל נמוך, "קפה רייסר 900", הוא אחד מהם. אבל אני דווקא רוצה כזה. למעשה, יש אפילו ימים שאני מאמין לחלוטין, שזה הכרחי לקיומי. זאת, מן הסתם, הסיבה שאופנועים כאלו מסוכנים כל כך.

אופנועים מהירים הם דבר די שגרתי בימינו, ישנם אנשים שירכבו במהירות של 150 מייל לשעה בכבישים בעלי שני נתיבים, אבל גם את זה הם לא יעשו הרבה. מסתובבים שם יותר מדי משאיות, שוטרים חמי מזג וחיות מזורגגות. צריך להיות די מטורף לרכב בכבישים המפותלים הללו בשיא המהירות. מוטב לעשות את זה במסלול סגור, וגם אז, סביר להניח שתשתין מפחד. בסופו של דבר, אין הרבה הבדל בין התרסקות לשולי הכביש, לבין התרסקות ישירות לרמפות בשולי המסלול. יש ימים שאתה מקבל מה שאתה רוצה, ויש ימים שאתה מקבל מה שמגיע לך.

כשהתקשרו אלי מ-Cycle World לשאול האם אני מוכן לבחון את ההרלי רוד-קינג, עניתי בשחצנות אופיינית שאני מעדיף דוקאטי. באותה שניה, זה נראה כהחלטה אופנתית, וחברי חובבי הדרכים קיבלו אותה בלא מעט התרגשות, "ניקח אותו למסלול ונראה לבני זונות מאיפה משתין הדג".

"שטויות", אמרתי, המסלול לא חשוב. המסלול הוא לילדים. אנחנו לא אנשי מסלול. אנחנו "קפה רייסר´ס".

"קפה רייסר´ס" הם זן מיוחד של אופנוענים, ויש לנו את ההעדפות שלנו. לרכב במהירות מרבית בהילוך חמישי במסלול ישר זה משהו אחד, אבל לרכב במהירות מרבית בהילוך שלישי בירידה תלולה ומפותלת בפראות, זה כבר משהו אחר.

זה הסיפור שלנו. אופנוען אמיתי כמונו ייסע כל הלילה בערפל כבד בכביש המהיר, רק כדי להגיע לאיזה עיקול מסוכן ומכוער, שמישהו סיפר לו שהוא הדבר המפחיד ביותר מאז שג´ינגיס חאן המציא את הבורג.

המרוצים שלנו הם עניין של טעם, זה סוג של מנטליות תורשתית, מרקם מוזר של סגנון רכיבה נמוך, מהירות גבוהה, טיפשות צרופה ומחוייבות בלתי ברורה לאורח החיים האופנועני, עם כל הריגושים שהוא מספק. בחלק מהימים ובהרבה מהלילות אני אופנוען כזה בעצמי, וזו אחת ההתמכרויות היותר חביבות עלי.

זה לא שאני נטול פחדים, אבל אני יכול לחיות איתם. אני עדיין מרגיש זרמים בחוט השדרה כשאני רואה תמונה של ווינסנט בלק שדו, או כשאני נכנס למקום ציבורי ושומע נכים מתלחשים על הטריפל של קאוואסקי. מדי פעם, יש לי גם חזיונות על שברי ירך ועל גברים שחורים בחולצות לבנות המניחים אותי על אלונקה בשעה שאחות אחרת תופרת חלקים מהגולגולת שלי.

אני מומחה לאופנועים מהירים מאז שאני זוכר את עצמי. קניתי BSA 650 כשהוא נחשב למהיר ביותר. רכבתי על ווינסנט פאונד 500 בתנועה כבדה על כביש מהיר, כששמן לוהט נוזל לי על הירך.

רכבתי על קאוואסאקי טריפל 750, בבוורלי הילס בלילה, כשראשי מלא הזיות אסיד. רכבתי על סוני ברגר (מ"מלאכי הגיהנום". אלפרד), ועישנתי לא מעט גראס עם ג´ק ניקולסון, גרייס סליק ("ג´פרסון איירפליין". אלפרד) וידידי הלא ממש מוכר, קן קיזי.

יש אנשים שיאמרו שלאט זה טוב, ויש אמנם ימים שזה באמת תופס. אבל אני כאן בשביל לומר שמהר זה יותר טוב. תמיד האמנתי בכך למרות כל הצרות שאמונות מהסוג הזה גורמות לי. אין מה לעשות. כשאתה נורה מתוך תותח, זה הרבה יותר אטרקטיבי מאשר כשאתה נלחץ מתוך שפופרת. כן באבא, בשביל זה המציאו את האופנועים המהירים.

כשחזרתי מניו יורק ומצאתי את התותח האדום שנראה כמו אופנוע במוסך שלי, התחוור לי שחזרתי לעסקי רכיבות המבחן. הדוקאטי 900 סופרספורט מילא אותי ברוחות תשוקה בכל פעם שהסתכלתי עליו. אחרים שצפו גם הם בחיזיון הרגישו גם הם אותו דבר.

המוסך שלי הפך במהרה למקום עליה לרגל לגרופיז מזילי ריר של אופנועים. הם רבו בינהם מי יעזור לי להעריך נכונה את הצעצוע החדש שלי. לא. לא כל אחד שקונה בהמת סל"ד יקרה שואף להפוך לכדור אש באחד הרחובות הצדדיים של לוס אנג´לס. חלק מאיתנו הם פשוט אנשים הגונים שמעוניינים לא לבקר בחדרי מיון, ולעומת זאת, כן לרכב בכבישים מהירים כאשר מתחשק לנו, ובשביל זה אנחנו צריכים מכונה רצינית.

את זה אמנם היה לנו, ללא ספק. אנשי דוקאטי בלוס אנג´לס אמנם שלחו לי מסיבותיהם את ה 900SP, ולא את ה916. הם טענו שהוא מהיר מדי ויקר מדי, מכדי לתת אותו לחבורה של קאובויים חצי מוטרפים מקולורדו.

ה-900SP הוא מכונה מצוינת. השכנים שלי קראו לו יפהפה והעריצו אותו מרחוק. המכונה המזורגגת נראתה כאילו היא נוסעת 90 מייל לשעה בזמן שהיא עדיין עמדה במוסך.

לקחת אותה לכביש היתה חוויה מעוררת אימה.

לא היתה לי תחושה קלושה לגבי המהירות שרכבתי, עד שהגעתי ל90 מייל וכמעט התנגשתי בכמה משאיות שהתקדמו לעבר הפיתול ליד הנהר. התנפלתי על שני הבלמים, אבל רק הקדמי עבד, וכמעט מצאתי את סופי.

את האחורי לעומת זאת, לא מצאתי גם כאשר התקדמתי במהירות לעבר משאית דואר. אני כנראה גבוה מדי. האופנועים האלו לא ממש בנויים בשביל אנשים גבוהים, והבלם האחורי לא נמצא היכן שהוא צריך להימצא. אולי סרסורים איטלקיים בגובה בינוני, שרוכבים בין בתי קפה ברומא יאהבו את זה. אני לא.

הייתי דבוק כחטוטרת למשאית, כמו אדם העומד לצלול לבריכה נטולת מים. וואקו! התנגשתי בבטון, חתיכות בשר נקרעו מעורי, חתיכת נקניקייה ללא שיניים, דפוק לשארית חיי.

כולנו אוהבים כוח מנוע, וכולנו פישלנו מפעם לפעם ותמיד היה כרוך בכך כאב. אבל תמיד גם הנאה, ריגוש הפחד.ריגוש הוא מה שאתה מקבל אחרי שאתה מנצח את המפלצת. בום! המראה מיידית, בלי התלבטויות, ובלי נקישות שיניים. המוח מלא פחד וריק מהכל. בניסיון הראשון שלי להמריא הכנסתי להילוך שני ועברתי את המהירות המותרת בדרך דו מסלולית עמוסת תנועה. כאשר העברתי לשלישי, כבר הייתי על 75 מייל, והמנוע רק על 4000 סל"ד. במצב של 4000-6000 סל"ד בהילוך שלישי המכונה הזו יכולה לעבור מ75 מייל לשעה ל95 מייל בשתי שניות. ואחרי זה, באבא, יש לך אפשרות לעבור לרביעי, לחמישי, ולשישי.

למרבה הבושה, לא הגעתי לשישי. בקושי את החמישי מיציתי. לאופנוענים מסוגי קשה מאוד להודות בכך, אבל האופנוע הזה פשוט מהיר מדי לרכיבה בכביש רגיל, אלא אם אתה מספיק מטורף לרכב על קו ההפרדה לעלות באש ולצרוח מלוא גרונך.

לעומת זאת, כאשר הוא מכוון לכיוון הנכון במהירות גבוהה יש לו יכולות על טבעיות. את העובדה הזו גיליתי, לא ממש בחוכמתי, כאשר התקדמתי אל עבר סיבוב חד שנמצא מעבר לפסי רכבת., ככה שרכבתי הרבה יותר מדי מהר, והסיכוי היחיד שלי היה לבצע קפיצת צפרדע מעבר לפסים. זו היתה תכנית אמיצה ומסוכנת, אך הכרחית. והיא עבדה. הרגשתי כמו איבל קניבל כשעפתי באוויר מעבר לפסי הרכבת, כשהגשם יורד על עיני, ופי מחושק מפחד. ניסיתי לירוק על הפסים כשעפתי מעליהם, אבל הפה היה יבש מדי. נחתתי בדיוק בקצה הכביש , ולרגע איבדתי אחיזה, והדוקאטי המשיך הלאה מול התנועה, וכך, במשך שניה או שתיים, כמעט הגעתי פנים מול פנים אל איש הנקניקייה.

איכשהו הפרא אדם התאפס. חלפתי על פני אוטובוס ביה"ס שהיה מימיני, ואחר כך הצלחתי להשתלט על האופנוע , להוריד הילוך, לרדת לשוליים ולדומם מנוע. הידיים היו דבוקות לידיות ושאר הגוף נדמה כחסר תנועה.הרגשתי בחילה עזה ובכיתי לאמא שלי, אבל היא לא באה. אחר כך נכנסתי לסוג של טראנס למשך 30-40 שניות עד שהייתי מסוגל להתעשת מספיק בשביל להדליק סיגריה ולחזור הביתה. הייתי היסטרי מדי מכדי להחליף הילוכים, כך שנסעתי כל הדרך על ראשון, במהירות של 40 מייל לשעה.

אז מה אני בעצם מספר כאן? אני אחד מאנשי האופנועים, אני אמור לספר סיפורי גבורה, ללכת בגו זקוף ולצחוק על כל דבר שמצחיק. כאשר אנחנו רוכבים על אופנועים מהירים במיוחד אנחנו רוכבים בשפיות.

אנחנו אמנם יכולים להשתגע פה ושם, אבל רק כשזה אפשרי. המדד הבדוק ביותר ליכולתו של רוכב אופנועים הוא השוואת מהירות הרכיבה למצב הצלקות על גופו. אם אתה רוכב מהר ומתרסק, סימן שאתה רוכב גרוע. אם אתה רוכב לאט ומתרסק, סימן שאתה רוכב גרוע. אם אתה רוכב גרוע, אל תרכב על אופנועים.

…יש הבדל ניכר בין הווינסנט הזקן והטוב לזן החדש של האופנועים. כשרכבת בבלק שדו במהירות שיא כמעט בטוח שהיית מוצא את מותך. זאת הסיבה שלא נשארו חברים ב"אגודת הצל השחור". הווינסנט היה כמו קליע שפגע בול. הדוקאטי, לעומת זאת, הוא כמו אותו קליע שנורה בדאלאס ופגע לא רק בג´ון קנדי, אלא גם עשה סיבוב והצליח לפגוע גם במושל טקסס. זה היה בלתי אפשרי. אבל גם הקפיצה שלי מעל פסי הרכבת היתה כזאת. האופנוע עשה את זה בקלילות ובחן. הנחיתה היתה רכה כל כך שאני זוכר שחשבתי לעצמי, אלוהים אדירים, לו רק הייתי מתחיל את זה מוקדם יותר, הייתי מגיע הרבה יותר רחוק.

זו הגישה של הפריקים של אופנועי העידן החדש, שאני אחד מהם.

בימים מסויימים הם מסוגלים לספק לך את ההנאה המרבית שאתה יכול לקבל כשאתה לבוש. הסופר אופנועים לא יהרגו אותך באותה מהירות שהדור של הווינסנט קטל. גם טיפש לא היה יכול לרכב על ווינסנט יותר מפעם אחת, אבל טיפש יכול לרכב על דוקאטי 900 הרבה פעמים, וזו תהיה הנאה נטולת דימום.

זוהי קללת המהירות שתקפה אותי כל חיי. אני עבד למהירות. על המצבה שלי יהיה כתוב: "זה לעולם לא היה מהיר מדי בשבילי".

תגובה אחת בנושא “…זה לעולם לא היה מהיר מדי בשבילי כתיבת תגובה

  1. הלוואי על כולנו להגיע לגיל 67 ולדבר כמוהו.
    הבן אדם הזה הוא נס אמיתי.
    כתיבה מרתקת וסוחפת לא יכלתי להוריד את העיניים.
    תודה לך כרוב 8)

השאר תגובה

%d בלוגרים אהבו את זה: