איבל קניבל (Evel Knievel) נפטר אתמול (ה-30.11.07) בגיל 69. מהדמויות המפורסמות של העולם הדו גלגלי הבין לאומי. כשאני חושב על האיש והסיפורים שנרקמו לאורך השנים סביבו, אני מגלה שהיחס שלי כלפיו הינו אמביוולנטי. מצד אחד, מעטים האנשים שהביאו את הרעיון הדו גלגלי (או לפחות חלק ממנו) אל קדמת הבמה.
מצד שני כרוכב אופנוע בעצמי, לא הרגשתי אף פעם הזדהות עם הפעלולים שביצע, ולא התרשמתי מהם במיוחד. אין ספק שהלבוש המוחצן בו התהדר, וגודש הכוכבים והפסים של חליפת הרכיבה שלו, לא תרם להרגשת ההערצה שלי כלפיו. למרות הכל, ולמרות הלהג הרב בו נחזה בימים הקרובים בערוצי התקשורת השונים, חשוב לי להבהיר מדוע העולם הדו גלגלי צריך להוריד את הקסדה בפני פועלו של האיש.
הגדולה האמיתית של איבל קניבל, הייתה במיתוג שהוא עשה לעצמו
פעלולני אופנועים (ורכבים) היו גם לפניו, ומוצלחים לא פחות. למעשה, בניגוד לפעלולני פריסטייל שאנו מכירים היום שהתפרסמו בשל פעלולים נועזים, איבל קניבל התפרסם בעיקר בגלל ההתרסקויות והכשלונות שלו. הוא התפרסם כי אחרי כל התרסקות שכזו שמשכה תשומת לב רבה, הוא השכיל לחזור אל מול המצלמות ולנסות שוב, בד"כ תרגיל נועז ומטורף עוד יותר.
לא הייתה לו ברירה
אני לא מתרשם מרוכב שמזנק למרחק של 50 מטרים. אין לי את האומץ לעשות מעשה שכזה, ולמעשה – אני חושב שזה די אידיוטי ומיותר. אני, כמו רוב האופנוענים שאני מכיר, יותר מתרשם מרוכב שקופץ ל-25 מטרים במהלך מרוץ ומצליח להכין באוויר את האופנוע לפנייה החדה הממתינה לו בהמשך, כדי לשמור על הובלה. אך לקניבל לא הייתה ברירה: הוא היה מוכן לעשות זאת, הוא אהב זאת, וזה סיפק לו שכר נאה.
אני לא חושב שזה הופך אותו לגיבור שהרי מעשה התאבדותי שכזה, שמצריך בעיקר הכנות מדוייקות ומקסימום כוח מצד האופנוע, לא יכול להגדיר אותו כ"מוכשר". בימינו, כשאנו רואים בטלויזיה עשרות רוכבים מוכשרים, מיומנים, מאומנים ומנוסים בעשרות סוגים שונים של רכיבה, נראות הקפיצות של איבל קניבל כמו "שעשועים להדיוטות". משהו שמיועד בעיקר לאלו שלא חיים את עולם האופנועים וצופים בו מהצד. קניבל סיפק להם בדיוק את מה שחיפשו.
הראש עבד וחשב שיווק
בביצוע הפעלולים הוא ביצע כמה בחירות נכונות וחשובות: במקום לקפוץ מעל 10 אוטובוסים בתוך איצטדיון מול קהל חובב מוטוריקה (דבר שגם עשה), הוא קפץ את אותו המרחק מעל מזרקת מים מפורסמת בלא ווגאס מול עיני עוברי אורח ברחוב ומול מצלמות.
במקום לקפוץ באירוע שמוגדר מראש כאירוע פעלולי אופנועים, הוא קפץ בפתיחה של אירוע איגרוף שמשך גופי תקשורת רבים.
במקום להסתפק בפעלולים עצמם, הראש שלו עבד וחשב שיווק, ועל כן הושקה סדרת בובות משחק הנושאת את דמותו לתוך כל בית בארה"ב. בשיא המלחמה הקרה, כשהוא מספק "מזון שעשועים להמונים", בחר קניבל בחליפת רכיבה פטריוטית הכוללת את סמלי הדגל האמריקאי – פלא שילדי אותה תקופה בחרו בו כגיבור שלהם?
הכניס את החלום לרכיבה על אופנועים
איבל קניבל אחראי, לא פחות, להכנסת חלום הרכיבה על האופנוע והתדמית הקיצונית שלו לבתים רבים בארה"ב. ועל כך אנו האופנוענים צריכים להוריד את הקסדה בפניו. ולהודות לו.
כשקוראים ולומדים את ההסטוריה שלו, מגלים שתמיד היה די פרוע והפעלולים היו פשוט דרכו להשכיר את גופו למען ה"שואו-ביזנס".
הוא לא היה "אופנוען" ברמ"ח איבריו כמו שאנו הרוכבים רואים ומכירים את המושג. דמותו של קניבל לא מתאימה ל"דמות האופנוען" כפי שאני מנסה לצייר את דמותו כאן בבלוג. קניבל היה איש קיצוני, חובב אקסטרים, שמתפקד היטב כשהוא על הקצה. זה מה שהוא חיפש, זה מה שהוא אהב, זה מה שהוא מכר לציבור. הקשר לדו גלגלי? קיים – אך לא בשבילו חי ועבד איבל קניבל.
איבל קניבל מצא דרך קלה להרוויח כסף
הפעלולים? ההופעות? הדרך הקלה במבחינתו להרוויח כסף למען משפחתו. עובדה היא שהוא החל בכך בגיל די מאוחר לאחר שעבודתו בחברת ביטוח ובתפעול סוכנות אופנועי הונדה, לא צלחה. רק לאחר ניסיון קצר במרוצי מוטוקרוס שם הביא תוצאות בינוניות ולא רווחיות, פנה לפעלולים.
כך שמבחינת יכולות רכיבה לא היה איבל קניבל בולט במיוחד – היו לו את הביצים מברזל והאומץ הרב (שקו דק מאוד עובר בין מושגים אלו לבין טמטום מוחלט), כדי לבצע קפיצות מרהיבות, אך כישרון רכיבה בולט במיוחד, לא ראינו שם. לא שזה באמת משנה…
כאמור, מוריד את הקסדה בפניו על קידום הדו גלגלי צעדים גדולים ורבים קדימה ברמה הבינ"ל. הבחור נכנס להיכל התהילה של התחום הדו גלגלי בארה"ב, ונחשב לאחד מנכסי צאן הברזל של התרבות האמריקאית. ואת זה, גבירותיי ורבותיי, הוא רכש ביושר.
יהי זכרו ברוך.
ובאותו נושא:
חמשת הטריקים של עולם אופנועי הפריסטייל
השאר תגובה