מוטו: עיתון אופנועים שהיה ונכחד. היום לפני 4 שנים בדיוק, ב-1.6.2013, יצא לאור גיליונו האחרון של מגזין "מוטו", ובכך נסגר הגולל על העיתון הדו גלגלי הראשון והאחרון בעברית. למרות האכזבה מהמהלך, אף אחד לא הופתע. הכתובת הופיעה במשך שנים על הקיר.
חברת "מוטו תקשורת" שעמדה מאחורי המגזין בשנותיו האחרונות, אותתה על הכיוון שאליו צפוי להגיע המגזין הדו גלגלי, כשהחליטה בסוף 2012 לסגור את מגזין "הגה". מגזין המכניות אומנם פעל בשוק גדול בעשרות מונים משוק חובבי הדו גלגלי, אבל התמודד בקושי רב מול מגזין "אוטו" הוותיק, ולא יכל לו. ואם "הגה" שפעל בשוק מרובה מפרסמים ותקציבים נסגר, אפשר היה להבין שמגזין "מוטו", גם בהעדר תחרות בשוק המגזינים המודפסים, כבר מחשב קיצו לאחור.
ולמרות הכל, שידרו ב"מוטו" שהכל כרגיל. בחודש מרץ 2013 הם אפילו חגגו את הגיליון ה-300 ויום ההולדת 25 שנה להשקתו, בגיליון חגיגי. כלפי חוץ לפחות, הכל נראה טוב ואופטימי. הבעיה היא, שהם הבינו מאוחר מדי שהתחרות שלהם היא לא בשוק המדיה המודפסת שהלכה וגוועה במהירות. התחרות הייתה בקטגוריה כללית יותר ושמה הוא "אספקת מידע דו גלגלי לקוראים". וכאן, הם הפסידו בגדול לטובת האינטרנט.
חבורת משוגעים
גליונו הראשון של "מוטו" יצא לאור בפברואר 1988. טל שביט, יוזם הקמת העיתון הוביל קבוצה של משוגעים לעניין: יורם אשהיים (מנכ"ל) ורם לנדס (היום איש תקשורת מוכר), החזיק בתפקיד עורך מבחני הדרכים.
ממדי השוק בו התחיל מוטו לפעול, היו זערוריים. בישראל פעל באותה עת רק יבואן אחד של יצרן אופנועים גדול (עופר אבניר, יבואני סוזוקי), אך החל מתחילת שנות ה-90' עם שבירת החרם הערבי של יצרניות הרכב השונות ובכללן גם יצרניות הדו גלגלי, זכו אלו ליצוג מקומי בקרב היבואנים בישראל. באופן טבעי, מספר הרוכבים הפעילים גדל בצורה משמעותית. מוטו היה חלק מהעניין כמובן, ותפוצתו גדלה בהתאם.
מגזין מהחומר הנכון
מעבר לסיקור העיתונאי, עסק מוטו במרבית שנותיו גם בתמיכה וארגון של פעילויות ומהלכים לוביסטיים שעירבו והשפיעו על קהילת רוכבי הדו גלגלי בישראל. עוד מגיליונו הראשון עסק העיתון בשיטת לימוד הרכיבה בישראל והציע דרכים לשיפורה. בהמשך אירגן העיתון בשיתוף מועדון האופנועים הישראלי מחאה ציבורית והפגנות כנגד תוכניות של משרדי הממשלה להעלאת תעריפי ביטוח החובה לאופנועים. במהלך שנות ה-90 היה מוטו שותף לקיום מרוצי אופנועי שטח ובשנת 1997 יזם קורסי רכיבה מתקדמת (שאח"כ הפכו לעסק עצמאי בהובלת גידי פרדר) שנועדו לשפר את מיומנות הרוכבים מעבר לנלמד בשיעורי הרכיבה לצורך קבלת רישיון נהיגה.
יוצא שבעצם קיומו יצר מוטו תרבות חדשה שהייתה קשורה באופן הדוק לפריחה בשוק הדו גלגלי בישראל. וזו מן הסתם, הסיבה לכאב הכללי ששרר בענף עם סגירתו. המגזין פרסם מבחני דרכים, כתבות צרכניות, מדריכים שונים ותכנים מגזיניים נוספים ושימש מקור מידע כמעט יחידי לקהל רב של חובבי אופנועים במשך שנים רבות לפני הופעת האינטרנט. חשוב לציין את העובדה שמוטו הציג מחירון אופנועים וקטנועים משומשים שעד לסגירת המגזין, היה למחירון היחידי עימו עבדו כולם בשוק, סוחרים, פרטיים ויבואנים כאחד. רק אחרי שנסגר מוטו, עברה ההובלה לידי "לוי יצחק".
שולחים יד לאינטרנט
בשנת 1997 לערך, הוקם חלון ראווה באינטרנט לתכני המגזין, באתר שהתקרא "מוטובייק". עד להקמת "בולשיטדוטקום", לימים "פול גז", היה האתר מציג תכנים מהמגזין המודפס. בערך עד אמצע שנות ה-2000, פעל כך עד שהחל בפרסום הולך וגובר של תכנים מקוריים שאינם קשורים באופן הדוק לתכני המגזין, כדי לעמוד בקצב שהוכתב על ידי האתרים המתחרים ברשת. התגובה המאוחרת הזו, הייתה לטעמי מהסממנים הבולטים ביותר של המגמה ששלטה במגזין לפיו בכל מקרה יש להעדיף את המדיה המודפסת על פני האינטרנטית החדשה. מגמה שהתחלפה כאמור, אך מאוחר מדי ומעט מדי.
ההתרחבות המהירה של קבוצת "מוטו תקשורת", בסביבות שנת 2009 עם רכישת קבוצת המגזינים SBC פושטת הרגל, גרמה לצמצום ההשקעה של חברת האם במגזין האופנועים. החבל סביב גרונו הניחר של המגזין, החל להתהדק.
האינטרנט שהרג את מוטו
כבר בתחילת שנות ה-2000, עם התפרצות האינטרנט החופשי והחינמי לחיי התושבים בישראל, גדולה באופן משמעותי החשיפה של הרוכבים הישראלים לאתרי אופנועים מחו"ל. מידע רב החל לזרום מסקירות כלים, מבחנים והשקות, שבועות רבים לפני שהגיע לקוראי המגזין המודפס של מוטו. וכאילו שזה לא הספיק: החלו לפרוח פורומים ייעודיים בעברית. כאלו שאפשרו לאופנוענים לתקשר זה עם זה באופן ישיר, ולא נזקקו עוד למוטו כמתווך בין רוכבים.
העלייה בפופולריות של האתר "פול גז" הישראלי (שהייתי שותף להקמתו וערכתי אותו בין 2002 ל-2006), פגעה משמעותית בפופולריות ובמרכזיות של המגזין בתחום האופנועים. כל אלו הובילו, לירידת מתמדת בכמויות המנויים, בירידה בנתוני המכירות החודשיים ולצמצום הרווחים של העיתון כיחידת רווח לחברת האם.
גם כוחות השוק עשו את שלהם: נתוני המכירות של היבואנים והסוחרים בענף באותה תקופה ירדו, מכירות הקורקינטים והאופניים החשמליים החלו לעלות, ותקציבי הפרסום עליהם נשען מוטו, הצטמצמו דראסטית עד שחברת "מוטו תקשורת" לא הצליחה למצוא עוד היגיון כלכלי בהפעלת המגזין. בסוף מאי 2013, הודיעה חברה האם כי גיליון יוני, יהיה האחרון בשושלת.
גיליון מגזין מוטו האחרון
גיליון 303 של מוטו, היה האחרון וזה לא הפתיע איש. המגזין ששינה לעד את פני התרבות הדו גלגלית בישראל, לא השכיל להתאים עצמו לשוק המשתנה, לא התמודד כראוי עם החשיפה הכמעט מיידית של קוראיו הוותיקים לים המידע מחו"ל, ולא ידע להבין את פני המדיה החדשה. מוטו הלך בדרכם של מגזיני נישה רבים ואחרים שלא הצליחו להתאים עצמם. ולמרות זאת, נזכור לו תמיד חסד נעורים ואת העובדה כי היה לנקודת ציון משמעותית מאוד בהתפתחות התחום בארץ.
ובאותו העניין: זה קוררה לא רק בישראל וגם למגזינים מכובדים, גדולים וותיקים הרבה יותר – מגזין מוטורסייקליסט מצטמצם ל-6 גיליונות בשנה.
ובאותו עניין:
אוטוטו ספורט מוטורי – גרסת 1993
מגזין מוטו עושה כבוד לטורבו: 25 שנים אחרי ה-GSXR הראשון
מוטוקרוס ישראלי: ימי אשקלון העליזים
מוטורספורט במגזין מוטו: Rהל'ה רייסר
מחירון אופנועים, קטנועים ודו גלגלי
נכון מה שכתבת. יש להוסיף ולחדד שלמזלו הרע של מוטו הוא עבר אי אלו בעלים ושינויים ארגוניים (בכלל זה המערכת) תוך זמן קצר יחסית, כך שהוא למעשה המשיך זמן מה מכוח האינרציה, ולא מכוח הובלתו, השפעתו או ייחודו בשוק. לעולם לא נוכל להוכיח זאת לגבי מוטו, אך לעניות דעתי, פספוס קברניטיו את העולם האינטרנטי מחד, והיעדר שאר הרוח (אומץ?) לשנות את פני המגזין באופן רדיקאלי (למשל: כל ההשקעה בחדשות הפכה מיותרת, אל מול האינטרנט. היה צריך להשקיע ב'מגזין' – מבחני דרכים, כתבות עומק וכיו"ב נושאי שמעדיפים דפי כרומו ושלא חיים טוב ברשת) מאידך, הם לדעתי המסמרים האחרונים שסגרו את ארון הקבורה על מוטו. היה טוב, וטוב שהיה
צודק בהחלט. הכוח היחידי שנותר היום למגזינים הוא… כתבות מגזיניות. כאלו שיכולות לתת את ה-ADDED VALUE לקורא על פני החדשות החינמיות שמופצות במהירות שיא באמצעותה מדיה החברתית.
עד הפיסקה האחרונה הסכמתי איתך. אבל להגיד לא השכילו ולא הבינו את המדיה זאת אמירה מעליבה שאינה במקומה. נערכו ישיבות על גבי ישיבות של אנשים שמבינים ואוהבים עיתונות ומוטוריקה במטרה לפצח את הדילמה כיצד להתמודד עם מגזין נייר בעולם שפונה לדיגיטל. מאות אלפי שקלים הושקעו בניסיון להפוך את המגזינים המוטוריים לכלכלים. השקעה בסכומים דמיוניים ביחס למה שמושקע היום בעיתונות המוטורית (צוות כתבים/עורכים, מעצבים, צלמים מהשורה הראשונה וכמובן אנשי מכירות/שיווק/פרסום וכו').
עבדתי במוטומדיה 10 שנים – בהגה ובהגה בשטח (מתוכן שנתיים כעורך הגה בשטח), ראיתי דורות של כתבים ועורכים מתחלפים, לקחתי חלק בבניית אתרי האינטרנט ובדילמות כיצד נכון לחלק את התוכן ואיך לג'נגל עם המידע כך שמצד אחד ניתן קרב לאתרי החדשות העולמיים ומצד שני נישאר אטרקטיביים עבור המנויים של המגזינים (זה נכון למוטו, הגה והגה בשטח באותה המידה).
אף אחד בזמנו לא ידע כיצד "לעשות כסף" מאתרי האינטרנט, הושקעו משאבים אדירים על קטלוגים, לוחות יד2, בנק חוות דעת ועדיין, לא ניתן היה להצדיק את זה כלכלית. עד היום אני לא בטוח שאתרי האינטרנט מצליחים להיות רווחיים (לא יותר מלתחזק את עצמם ואולי לספק כמה שקלים לבעלים. בטח שלא לתחזק מערכת של כתבים, צלמים וכו'). וזה בא לידי ביטוי בכתבות שרובן חלביות שלא נוקטות עמדה ברורה, עם מעט מאוד מבחנים השוואתיים.
אני בהחלט מסכים עם דני שטיימן שמגזין יכול להביא ערך לקוראים בדמות מאמרי עומק אבל אני רוצה לראות את היזם שמוכן לשים על זה את הונו.
עובדתית הוא לא השכיל יגאל.
תשווה את המצב למגזינים בחו"ל (אלו ששרדו את מהפכת האינטרנט בכל אופן) ותראה שהם כן מצאו את הנוסחא הנכונה לשלב אתר ביחד עם מגזין מודפס.
יגאל יקר, מה שאתה אומר הוא נכון מאוד, אבל הוא התרחש כמה שנים מאוחר מדי… אני בטוח שאיש לא בא בטענות אל העוסקים במלאכה בכל דור ודור, אבל עובדתית מוטו אף פעם לא היה ברשת, בטח לא באופן משמעותי, מושכל ומאסיבי. הדיונים עליהם אתה מדבר, בלהט, תוך השקעת מחשבה ובסיעורי מוחות התרחשו גם בזמני. נו, אז מה?… במבחן התוצאה – העובדות מדברות בעד עצמן. דבר נוסף, אוסיף כאיש פרינט בעברי: נורא קשה כיצרן מגזינים לחשוב אינטרנטית. קשה לצאת מהשבלונות עליהן גדלנו; "דאבל", "תמונת פתיחה", "כיתובים", בוקסות", "צילום שער" וכיו"ב פרטים ומונחים שכולם יחד הרכיבו את מה שאנו מגדירים כמגזין, וכל אחד לחוד סופר כבד ומשמעותי – ואין לו (כמעט) מקבילה בעולם הוירטואלי. יש מעט מגזינים בעולם שצמחו והתחזקו במקביל לעליית האינטרנט, והצליחו להתחזק ממנו ולחזקו. לצערי המודל שלהם לא התקבל במוטו, לפחות לא בזמני…
דני, כשיצרת את מוטופאן עוד היו לי פוסטרים של אופנועים על הקירות וכל מה שאני יודע על עיתונות מוטורית, לפחות הצד המופרע שלה, למדתי בתקופה שעוד עבדנו יחד – אתה בתפקיד האחרון שלך במוטו ואני בראשון. אני זוכר לפרטי פרטים את ההכנות למבחן האחרון שלך במוטו – 5 קטנועי שטח 50 סמ"ק. יומיים הסתובבתי איתך להכין את המסלול בשדות של מושבי השרון. נראה לך שיש היום גוף עיתונאי שישקיע יומיים של צוות כדי להפיק מבחן לקטנועים?
הדבר היחיד שלא הסכמתי איתו במאמר של כרובי זה הזלזול בפסקה האחרונה. אין קסמים בתחום הזה. כדי לקיים מגזין חייבים הרבה מנויים ועם כמות האופנוענים בישראל שמוכנים להוציא 30 שקלים בחודש על מגזין אי אפשר להתקיים. וזה כלל לא משנה מה תכתוב ואיך. גם לפני עידן האינטרנט המהיר מוטו לא היה בדיוק מכרה זהב. להשוות את העיתונות המוטורית לזו שבחו"ל זה לא לעניין.
יגאל, הפסקה לא נבעה מתוך זלזול. היא נבעה מתוך הבנה כואבת שאין מקום יותר למגזין בפורמט מודפס שיבצע את כל שכתבת ויישאר רווחי. הקהל פשוט לא רוצה לקרוא פרינט. דני כתב זאת במפורש בהודעותו הראשונה כאן: היעדר האומץ לשנות את פני המגזין באופן קיצוני. באופן שיפנים את החולשות שיש למגזין מודפס מול הרשת, ויתמקד בחוזקות. אני כתבתי פחות או יותר את דבריי באותה הרוח – מתוך הפסקה אחרונה שאתה מצאת כ"מזלזלת":
… (מוטו) לא השכיל להתאים עצמו לשוק המשתנה, לא התמודד כראוי עם החשיפה הכמעט מיידית של קוראיו הוותיקים לים המידע מחו"ל, ולא ידע להבין את פני המדיה החדשה. מוטו הלך בדרכם של מגזיני נישה רבים ואחרים שלא הצליחו להתאים עצמם…"
יגאל, אני מניח שכרובי יסכים איתי; מוטו לא הצליח להתאים עצמו לעידן החדש. לפי הבנתי זו עובדה. אם אתה, כעוסקים במלאכה, מרגיש "אשם" או נפגע, אז אני יכול להרגיע אותך. האחראים הם האחראים, והמבין יבין. אתה הגעת, למעשה, בתחילת סופו של עידן, ואני לא בטוח שהיה בכוחך לשנות משהו. מה גם שככתב צעיר, לא בטוח שזה היה תפקידך או בתחום יכולותיך. הדוגמא לכתבות המושקעות שהבאת היא מעולה, שכן כבר לא עובדים כך כיום – באינטרנט. בפרינטים המובילים והמצליחים בתחום (בעולם, כן….) – בהחלט. וזה בדיוק הערך המוסף עליו דיברנו. אם נסכם חלוקה גסה בין הפרינט לאינטרנט, הרי שלתפיסתי האינטרנט הוא אקטואליה, והפרינט הוא לשירותים, לסל עם העיתונים. זו צריכה היתה להיות התפיסה – עוד הרבה לפני הגעתך – והנוסחה המנצחת היתה מצליחה רק אם היה שילוב נכון בין השניים. הדוגמא הטובה ביותר שאני מכיר להצלחה כזו הוא המגזין (הטוב בעולם, לתפיסתי והנפוץ בתחום הרכב) Auto, Motor & Sport הגרמני, שעם השנים שינה פניו, "העביר" את האקטואליה (בחלקה) לאינטרנט, גם את המבחנים (בתמצות) וכמובן את החדשות. והמגזין? רק תפח, התעבה והפך טוב עוד יותר. יש מבחן קצר – "לפני כולם" ברשת, ויש את המבחן המלא, העבה, עם כל ההתייחסויות והערך המוסף במגזין. הקורלציה בין שתי הפלטפורמות צריכה לחזק האחת את השנייה, ואז הכל סבבה. לומר זאת, מסתבר, זה הרבה יותר קל מלבצע…
היוהרה היא שורש כל רע.
זה מה שקרה לקברניטי מוטו.
כל הסיפורים האחרים הם סיפורים…
חברים יקרים, כמי שהיה שותף להקמת מוטו ולקח חלק בעריכתו אני מסכים עם העובדות אבל לא עם המסקנות.
בשלושים השנים האחרונות חל שינוי אדיר בתפישת התקשורת ובמקצוע העיתונות, ומוטו הוא אחת הנגזרות של שינויים הרבה יותר דרמטיים שהשפעתם על החברה בישראל ובעולם ניכרת ועלולה להיות מאד קשה בעתיד.
חבל על דאבדין ואין משתכחין, וכעת חלה על כולנו החובה לשנס מותניים ולפעול למען עתיד טוב יותר לכלל החברה בישראל וגם – אין בכך כל פסול – לחברה הקרובה לליבנו שמתניידת וחיה על שני גלגלים.
זאת הסיבה שממש בימים אלה אנחנו שוקדים על הקמת אתר אינטרנט חדש לאופנוענים ואופנוענות (thedoo.co.il) ובעזרתכם נוכל להגשים הרבה יותר מכפי שמוטו – עם כל האהבה – אי פעם היה מסוגל לעשות.
הישארו קשובים ושימו יד.
יאללה, גיל: פורצה דוקאטי! העם אתך
NOYFB
לי זכורה סיבה לגמרי אחרת, שלהבנתי הצנועה כקורא "מוטו" אדוק וכאחד שכתב בו טור,
הביאה לסגירתו.
המגזין רצה לכסות גם כביש וגם שטח. לי כקורא, כתבות השטח היו בבחינת דפים שקופים
ומנגד, לא היה מספיק "כיסוי כביש" לטעמי האישי.
בשוק, לא היה אז נפח מספיק לשני מגזינים, כביש ושטח ולכן, ההחלטה לשלב בו הכול מכול פלוס קטנועים,
הייתה בעוכריו.
למרות שהגליונות עדיין ברשותי, אני ממעט לעיין בהם. מעניין למה…?
אז כמה עולה היום smc690 מודל 09?? תביא תביא תמחירון.
מה זה? מי זה יצחק לוי מה אתה יצחק עלי ???
סאומו המדינה הזו. הכל הלך פייפנד.
לגיל מלמד ואייל פרדר מ-thedoo: שיהיה המון בהצלחה!
קסד!
לך לברלין אם רע לך. לא תהיה לבד שם.
מלבד השינויים בעולם התיקשורת, חשוב לציין שבשנותיו האחרונות מוטו היה צל חיוור ועילג של המגזין שעליו גדלנו. אני הפסקתי לקרא אותו, לא בגלל שהתכנים היו זמינים ברשת ממקורות אחרים, אלא כי הקריאה הביכה אותי, פשוטו כמשמעו. הדרך אבדה גם ביחס לתחרות שהתפתחה וגם ביחס לעבר. אני זוכר את עצמי אומר חודש אחרי חודש שזו בושה, וממשיך להחזיק את המנוי, עד שנשברתי.
נכון מאד רפאל.
אכן הזכרת לי שבזמנו, התלוננתי מרות על כך שהכתבים "יורדים לרמת הערסים", במקום להעלות את הקוראים
לרמה גבוהה יותר. זה בא לכלל ביטוי לא רק בסיגנון ובשפה העלובים אלא גם בתצלומים מביכים של אסופת פאקאצ'ות שלוקטה
מפה ומשם.
בדיוק כמו גיספן, סטאטיק וחבר מריעיהם…
לנוי פייסבוק.
(כן אני יודע שהניק הזה קיים בתפוז שנים לפני הפייסבוק, אבל גם לי בא קצת אד הומינם)
מה שניסיתי לומר הוא שהמחירון דאז היה האורים והתומים של הענף. יחד עם תיאוריות הקונספירציה בדבר שיתוף פעולה עם יבואנים.
ברמה כזו שהשוק שיפף את מחירי המחירון ולא ההפך.
היום כבר אין את זה.
אגב לברלין אף אחד לא יקבל אותי. גם לא אוסטרליה או קנדה.
יוצא שנתקעת עם גיספנים כמוני. נה לך.
נכון אבל יחי ההבדל העצום:
אני יכול לנתק מגע ממך.
אתה תקוע אתך עד הסוף…
כרובסטר הפוליטיקאי…יפה רשמת ובעדינות….בשנים האחרונות מוטו היה משעמם, כתיבה תת-רמה עם לכאורה הומור פנימי, ניתן היה להריח מבין השורות עם איזה יבואן מוטו או אנשיו מסוכסכים, ולמרבה הצער,אחת הדמויות שחירבנה את מוטו, עדיין מחרבנת אבל בדיגיטל.