הכלים הסיניים צוברים תאוצה בשוק העולמי, לא כי הם טובים מהמתחרים האירופאיים או היפנים שלהם, אלא כי הדור החדש של הרוכבים פשוט לא מתרגש מארץ המוצא שלהם. הם בסך הכל מתאימים יותר לתרבות הצריכה שלהם, ששונה כנראה מתרבות הצריכה של הרוכבים המבוגרים יותר. טור דיעה.
ניתן להאזין לטקסט כפרק בפודקאסט, כאן
ניתן לצפות בתוכן בוידאו שלמטה
צילום: ניר עמוס
אני כותב את הדברים האלה כרוכב מבוגר שנמצא כבר בסוף שנות ה-40 לחייו. בשנים האחרונות צברתי לא רק קילומטרים אלא גם תובנות, בעיקר לגבי הדרך שבה אנחנו, הרוכבים הוותיקים, מסתכלים על החלטות הקנייה של דור הרוכבים החדש. מסתכלים ולא מאמינים.
הטקסט שלפניכם הוא פיתוח של תגובה שלי מדיון בפייסבוק שנסוב סביב פרסום הפוסט הקודם בבלוג על מהפכת האופנועים הסיניים שכבר התרחשה. זאת, מתוך ניסיון להבין את הסיבה שהדור היותר מבוגר של רוכבים, שאני נמנה על שורותיו, תוהה איך קרה דבר שכזה ואיך אופנועים סיניים, נמכרים יותר ויותר מדי שנה.
הפער התרבותי שעל כתפי הכלים
לדעתי, הרבה מהצקצוקים שנשמעים כיום סביב אופנועים סיניים וסביב הרוכבים שבוחרים לרכוש אותם, לא נובעים מאיכות המוצר, אלא מהפער התרבותי בינינו המבוגרים לבין אלו שצורכים אותו. הרוכבים החדשים (לאו דווקא צעירים!) שלא מתרגשים מהיות האופנוע שהם רוכשים, מתוצרת סינית.
אנחנו גדלנו על אידיאולוגיה צרכנית אחרת. עבורנו, האופנוע לא היה מוצר שקונים. אנחנו קנינו סיפור. שם המותג, ההיסטוריה שלו, הרקע המכני, שושלת הדגמים שקדמה לו והביאה להולדתו, ארץ הייצור, המוניטין, הפילוסופיה שמאחורי המכלולים: כל אלה שיחקו תפקיד חשוב בהחלטה. אופנוע, מבחינתנו, הוא הרבה מעבר לאמצעי תחבורה. הוא שותף לדרך. תמצית של ערכים שאנחנו מחזיקים בהם גם מחוץ לרכיבה.
הקונפליקט בין הגישות
לעומת זאת, הדור החדש של הרוכבים (ושוב, זה לא בהכרח תלוי גיל) מתנהל אחרת. הוא פחות מחפש סיפור ויותר מחפש פתרון. הוא לא מתעכב על מי תכנן את המנוע או איזה מהנדס חתום על השלדה. השאלה שלו פשוטה: כמה זה עולה, מה מקבלים תמורת הכסף, והאם זה מתאים לצרכים של עכשיו. לא לעשור קדימה ולא למאות אלפי קילומטרים, אלא לשנתיים הקרובות, אולי שלוש. למי איכפת שהאופנוע אמין ויחזיק רבע מיליון קילומטרים ועשור וחצי עד שיזדקק לאובראול כללי, אם אני ממילא מוכר אותו שנתיים-שלוש?
ופה טמון הקונפליקט האמיתי. עבורנו, קניית אופנוע היא בחירה רגשית. כמעט כמו מערכת יחסים. אנחנו משקיעים, מתחזקים, מתמסרים לחוויה. עבור רבים מהם, לא כולם, זו רכישה צרכנית פר אקסלנס: הכלי הוא מוצר פונקציונלי. כמו טלפון, כמו שעון, כמו מחשב נייד. לפעמים הוא בכלל נרכש כדי להיות סוג של "הארכה" לתדמית או לאישיות שהם רוצים להציג לסביבה. אם הוא עושה את העבודה? מצוין. אם לא? מחליפים וממשיכים הלאה. עבורנו, "הדור הקודם" הוא תמצית של ערכים? גם אצלם. אבל של ערכים אחרים. לא טובים יותר או פחות משלנו, פשוט ערכים שונים.
אנחנו, רוכבי הדור הישן, נוטים לראות בזה סוג של שטחיות. אבל אני חושב שייתכן שזה בכלל עניין של התאמה של הרוכבים האלו לעולם אחר, חדש ונוכחי. עולם שכבר פחות ופחות מוכר ומובן לנו.
ולכן, כשאנחנו שואלים: "איך אפשר לבחור באופנוע סיני ממותג שבכלל אין לו עבר?"
הם שואלים: "למה זה משנה אם הוא עונה על הצרכים של ההווה?". "זה אופנוע, לא חתונה קתולית. מה איכפת לי עם הכלה תוכננה לפני 10 שנים או מבוססת על מסורת בת 80 שנים? מה שחשוב הוא שיהיה לי אופנוע טוב לשנים הקרובות".
לסיכום
הפער בינינו לא תלוי בטכנולוגיה או באיכות הייצור של הכלים הסיניים, אלא בגישה. מי מבינינו שיבין את זה, יפסיק לצקצק בחוסר שביעות רצון ויתחיל להקשיב. מי שיישאר תקוע בעבר, עלול להחמיץ את הדרך שבה הדור הבא מעצב מחדש את עולם האופנועים שמתגלגל לכיוון חדש ואחר משהכרנו.
הטקסט כוידאו:
תוצרת סין:
טיול אדוונצ׳ר של CFMOTO לגלבוע 26.9.2025
אופנועי CFMOTO – זו רק ההתחלה…
כתוב ונשמע מעניין. תאכלס, העובדות מדברות.
בחיים אני לא אקנה אופנוע סיני גם אם זה יהיה האופנוע האחרון על כדור הארץ, מאותה סיבה שלא אטוס במטוס סיני.
הכתבה גם מתעלמת מזה שהם בציר הרשע, אז למה לא לקנות אופנוע איראני כבר? יותר זול.
בסופו של דבר כלכלה זה דבר רגשי ואם הצרכן לא מבין את ה"למה", הוא לא יתחבר.
קצת פשטני. אני לא בטוח שלפני 40 שנה רוכב צעיר וטרי התעניין יותר מדי בהיסטוריה של הכלי והמותג. גם אז קנו מה שיש ובהתאם לתקציב (זוכר את הג'אווה שהיו פופולאריים לאו דווקא בשל איכות מיוחדת או היותן מותג נחשב). כמו עכשיו גם אז, רוכב בגילאי 40-60 מסתכל על דברים אחרים.
תיאוריה מעניינת.. הייתה יותר מעניינת אם היו כלים סינים אז.. אבל פשוט לא היו 😁
לא היה את השפע והתחרות שיש היום.. אם היה אני בטוח שהיו קונים גם אז.
לא מסכים עם הכתוב בפוסט
זה רומנטיקה של לגמור קלאץ אחרי 1000 ק״מ ולגלות שהוא לא באחריות הסינית…
זה להתלהב ממסך גדול עם וויז ואפליקציות רק כדי לגלות שנכנס אליו מים בגשם הראשון
זה רומנטיקה של מחיר בתמורה לאיכות
אז נכון, פעם היפנים היו שם ואחר כך הקוריאנים היו שם היום הסינים וההודים שם ואולי בעוד דור אחד או שניים של ייצור הם יהיו באיכות של הקוריאנים או היפניים אבל כרגע, הם לא שם, לא קרוב.
אז כן תמכור אחרי שנה
אתה תסבול קצת וזה שאחריך יסבול יותר
אבל היי, קניתי ב.מ.וו 7 שנים על הכביש ונסעתי בו 5 שנים ולמעט תחזוקה ובלאי טבעי… כלום. אולי אני מפספס אבל, אתה רואה כלים סיניים ישנים?
האמת שהיו. והם היו ממש מחורבנים. גם אז קנו מהם, אבל בודדים. הם מעולם לא גירדו את הנתונים והמספרים הנוכחיים.
נגיד זאת אחרת: מתוך 10 המותגים הנמכרים כיום בישראל (אופנועים וקטנועים), 5 מהם סיניים באופן מובהק. זה מעולם לא היה כך וזה היה הטריגר בעצם לטור הזה.
כמו שכתבתי לך בפייסבוק: אז אכן קנו ג'אוות שבורות כי לא היה כסף ליותר, אבל חלמו על דוקאטי וסוזוקי. שלא כמו המצב המתואר בטור דיעה הזה, בו אנשים מעדיפים לקנות סיני חדש, במחיר שהיה מאפשר להם יפני בן שנה או שנתיים. החלומות שלהם שונים משל הדור הקודם.
זו לא כתבה, כי אם טור דיעה. הטור הזה מנסה להבין ולעמוד על ההבדלים בגישות בין רוכבים וותיקים לבין חדשים בתחום (לאו דווקא צעירים). הוא לא מנסה לדון בנושאים נוספים כי הם אינם רלוונטיים.
ואם כבר כתבת על ה-"למה?" שהוא אכן מאוד חשוב לדעתי והוא הוא העיקר כאן בפוסט הזה:
אז למה לדעתך רוכבי הדור הקודם הבינו את "הלמה?" והחדשים לא מבינים אותו למרות שזו אותה התשובה ואותה הסיבה בדיוק?
כל מה שכתבת אכן היה נכון לפני עשור. אני לא כל כך בטוח שזה נכון לאופנועי התוצרת הסינית בני ימינו. אולי עוד 5 שנים נדע אם אכן השינוי הזה מחזיק מעמד, אבל נכון לעכשיו, הוא בהחלט נראה לעין.
אז מה שאתה בעצם אומר שהעלייה המשמעותית במכירות מותגים סיניים נובעת בשל גידול בקמצנים בשוק הרוכבים הישראלי? 🙂