למרות שאני אופטימי בדעותיי ובהתנהלותי, הרי לגבי חוק הספורט המוטורי הישראלי ועתידו הצפוי בארץ, אני די סקפטי ופסימי. שלא כהרגלי, אני לא באמת מאמין שנוכל לבצע כאן ספורט תקין מבלי לעבור על החוק שאוטוטו, כך מספרים לנו כבר 4 שנים, ייכנס לתוקפו.
יותר מדי תקנות שקשה לעמוד בהם, ויותר מדי דרישות כספיות, יהפכו את הספורט אולי לחוקי, אבל לבלתי ישים. לא יהיה לנו את הממון או את היכולת לעשות ספורט כפי שהחוק רוצה שנעשה אותו. מה שיהפוך אותנו, שוב, לבלתי חוקיים.
מה שבטוח, שתהיה תקופה "אפורה". תקופה בה התקנות ייכנסו לפועל, אך המשטרה או שאר אוכפי החוק מטעם המדינה, לא יכירו מספיק את הנהלים והתקנות כדי לאכוף אותן ביתר שאת. אנו נראה מרוצים חוקיים שמתקיימים שלא ע"פ החוק, נראה רוכבים שרוכשים אופנועים למטרות ספורט מוטורי, אבל לא מגיעים לאף מרוץ אלא מטיילים בשטח, נראה מפיקים ומארגני מרוצים שעושים "קיצורי דרך" וכיאה למדינת ישראל: נראה שחיתות. והרבה.
ברגע שהתחום יתחיל לזכות בתקציבים מטעם משרד התרבות והספורט, נראה כל מיני קומבינטורים חסרי הבנה משתחלים לתפקידי עובדי מדינה ברשות ונראה קבלנים פרטיים זוכים במכרזים לתפקידים או להקמת מתקנים כאל ואחרים, שנהנים מזכויות יתר בשל שוחד \ הכרות אישית \ אינטרסים פוליטיים וכן הלאה. בישראל, כמו בישראל, לא מספיק להעביר את החוק ב-4 שנים תמימות: צריך גם לחוות תקופה ארוכה של הסתגלות וביקורת עד שנראה את האור ונגיע אל הנחלה.
ומעניין לעניין באותו עניין – יאיר לפיד כותב בציניות אומנם, אך זה בהחלט נוגע לתרבות הפנאי שלנו. האם יש סיכוי, ולו קלוש, שהפופלאריות של תרבות הפנאי המתקראת ספורט מוטורי, אכן תכריע את הכף? האם בזכות המוני בית ישראל שיבינו את חשיבות הפנאי וההקשר שלו לספורט שכזה, נוכל להתגבר על המכשולים החוקיים? ע"פ לפיד (שרבים מהטוקבקיסטים אוהבים לשנוא), יש לנו סיכוי. לפחות אם נבחן את העדיפות שנותנת המדינה ליצרני תרבות פנאי (רשות השידור) על פני בריאות האוכלוסיה:
🙂
"בני האדם פוחדים מן השעמום יותר ממה שהם פוחדים מן המוות. איך אני יודע? מפני שתקציב סל התרופות הוא 350 מיליון שקל, בעוד שתקציב רשות השידור הוא 826 מיליון שקל. מדינת ישראל משקיעה בכל שנה, פי שניים וחצי כסף בערוץ טלויזיה שהרייטינג הממוצע שלו, בשעות השיא, הוא 4.8%, מאשר בתרופות נגד סרטן, טרשת נפוצה או שיתוק-מוחין". (מתוך טורו של יאיר לפיד, "תורת המספרים העגולים", ידיעות אחרונות, 14.5.2010).
אז בעצם, אולי אני בכל זאת אופטימי בסופו של דבר… 🙂
לגבי יאיר לפיד – אני חושב שיש לו רעיונות נחמדים, אבל צריך לקחת אותו בפרופורציות. בקריאה ביקורתית אפשר לקבל ממנו כמה רעיונות, הוא לפחות מעורר חומר למחשבה.
הבעיה שלי היא לא עם יאיר לפיד, אלא עם מי שרואה בו מקור לבסס עליו שיחות סלון/ פינת קפה/ דיונים סמי אקדמיים.
לגבי חוק הספורט המוטורי – מותר להיות פסימיים, מקסימום נתבדה.
אבל הסיכוי שמשהו יזוז כאן – קלוש.
במדינת ישראל, ספורט = כדורגל, ומספיק לראות את מגוון ערוצי הכדורגל הישראליים, שלעיתים מתגנב אליהם איזה ספורט אחר, על פי רוב גם הוא כולל כדור.
ולך תסביר שגם אם משהו לא משודר בערוצי הכדורגל, הוא קיים ולגטימי…
הישגי הכדורגל הישראלי בעולם מתגמדים לעומת סוגי ספורט אחרים, כמעט ולא מספונסרים ובטח לא מתוקשרים. אבל הישראלי הממוצע "חובב הספורט", מעדיף, כך נראה, לצפות בשידור חוזר של משחק כדורגל של ליגה ב' לנוער מאוזביקיסטן משנת 94, ולא באתלטיקה, שחיה, טניס, אופניים, ספורט מוטורי וכו'.
לך תסביר למי שמסביב ששמעת משהו על זה שהפועל משהו לקחו אליפות או דאבל, ואתה בכלל לא ידעת שהיה גמר מתישהו, כי זה לא מעניין אותך. בשלב הזה אתה מרגיש כל כך שונה וחריג, שאתה מתפלל שלא ידעו שלא צפית באח הגדול.