מסע אופנועים גוואטמלה על אופנוע

איך מסע אופנועים במדבר חרך לי עם להב מלובן את המציאות

למה לי עוד מסע אופנועים עכשיו?" זו שאלה שמעסיקה את טל קורן כבר שנים. המסע האחרון שעשה למדבר יהודה, פתח לו את הצ'אקרות, את החוליות בגב אבל גם את ההבנה המשמחת לגבי מהותו: אדם שחייב לקבל מדי פעם כאפה מצלצלת מטעם החיים בכבודם ובעצמם, כדי שיוכל להיזכר, שוב, למה הוא רוכב ולמה הוא חי.

כתב: טל קורן

לפני הגיוס היו לי כמה חודשים להעביר ובהם עבדתי בהובלת חומרי גלם לקונדיטוריות. בכסף שדרגתי את ה-50 סמ"ק לסוזוקי 250 TSX. הדבר הראשון שעשיתי היה להעמיס עליו ציוד שנראה כאילו אני מינימום יוצא לתקוף את האגם הוורוד ליד העיר דקאר שבקצה הסהרה, ולעלות צפונה לשלושה ימי מסע בגבול הצפון.

zoe-seymour-1-themainroadsouth-drc
מסע אופנועים

שנתיים אח"כ בשירות הצבאי, אני זוכר את קריאת "החזרה מטואיצ'י" של יוסי גינסברג.  זרעי הטיול לדרום אמריקה ניטעו כך, והפנטזיות על מסעות בג'ונגלים הפראיים, החזיקו אותי יופי בשמירות במוצב בבינת ג'בל.

בסיום השירות הצבאי, נסעתי דווקא לצד השני של אמריקה, כדי לחסוך כסף בעבודת דייג באלסקה. בסיום קיץ מדהים שם, ירדתי ללוס אנג'לס, הצטיידתי באופנוע דו"ש עם זוג תיקי אוכף מעור וירדתי לבדי דרומה כדי לחצות את מקסיקו וגוואטמלה.

שובר שורות, שובר שגרה

בזמנו אני מניח שזו הייתה פנטזיית ההרפתקה וגילוי עולם, עם תדלוק ראוי מכיוון החלומות שלי מאז ומתמיד. אבל מה שזה לא יהיה, זה לא עוזב אותי .

גם אחרי גיל 40, אני רק מחכה ליום שאוכל להמשיך את הטיול שאחרי צבא. בעולם שמתקתק ביעילות כמו מחוגי שעון אני עושה כל מאמץ לשבור שגרה.

חולם על כרטיס כיוון אחד: לקום כל בוקר בלי גרם של לחץ מתאריך חזרה. זורם הלאה בטיול או נתקע לעוד שבוע או חודש במקום – רק מצב הרוח יקבע באותו הבוקר.

אז איפה בכל זאת אני שובר את אותה שגרה מקוללת? בזמן האחרון היו לי שנים קטנים וקשוחים שעשו בדיוק את זה. הראשון מהם היה בחג השבועות, בסוג של מסע אופנועים בן יומיים עם הקרפדה שלי (קוואסקי KDX250). הטיול היה אל הגליל העליון מהמרכז, וחזרה בשטח. היה בו את האתגר שלו, אבל הקרפדה ראתה את הדרך הזו בעבר לפחות 5 פעמים קודם לכן.

מסע אופנועים – על קטנוע

הפעם הנוספת, הייתה בסוכות על גבי פיאג'ו טייפון 70 סמק לכיוון דרום. (זוכרים?)

כשהתכוננתי לאתגר הטייפון סיפרתי לחברים קרובים מסביב. אני מתכוון לאלו שבכלל טרחתי להסביר להם על מה מדובר מתוך מחשבה שאולי הם יבינו, ואולי אפילו יתלהבו מספיק להצטרף. מהם נתקלתי בהרמת גבה סדרתית ותמיהה רבתית: ב-99 אחוז מהמקרים הם ענו לי בתמיהה שואלת: "למה?". היה להם גם מבט מוזר ועטוי רחמים, ששמור לאלו שאיבדו את שפיות דעתם:

"יש לך אופנועים מכל סוג וכולם יעשו את הטיול למהנה ולשפוי יותר. רחמנא לצלן – אפילו יחזרו אתך הביתה בחתיכה אחת!". הם הקשו. אני משכתי בכתפיים ושחררתי. אני מודה שכיף להיות מיוחד, אבל זו בהחלט לא הסיבה ליציאה למסעות הללו.

למען האמת, בעצמי לא לגמרי ידעתי אז, מה הסיבה

קודם כל חשתי וקראתי בעבר שזה אפשרי לעשות טיול מפרך שכזה, עם קטנוע שכזה. שנית, המסע על כלי קטן קליל ובעל מגבלות מאוד ברורות, הוא מתכון בטוח להרגעת חרמן גז שכמוני, שיהיה מוכרח לצאת למסע שכל כולו נעשה בקצב צב. היי! לא לצחוק – גם צב זו חיה!

מסע על גבי קטנוע חלשלוש שכזה, יאפשר לי לראות טוב יותר את הנופים בדרך. יפתח בפניי את האפשרות לרכוב עם שורטס ונעליים פשוטות ולחוש טוב יותר את בריזת הפסגות. היום הראשון אכן היה כזה, כשנופי יער יתיר על גבול המדבר הרימו את נפשי גבוה והרחיבו את ריאותיי לכדי נשימות עמוקות מתמיד.

כאפה של צניעות

בבוקר היום השני זכיתי לכאפה מצלצלת מהמדבר. זו שאתם חוטפים כשאתם עומדים בקצותיו של ים הגבעות והחול האדיר הזה ומסתכלים למאות קילומטרים קדימה. אני מדבר על הכאפה הזו שמזכירה לנו ענווה מהי. למה מי אני בכלל? יבחוש בן שלולית שמזמזם לרגע והופ – נעלם לו.

ובכל זאת כשאתה יבחוש שמסוגל להקיף את הכדור הזה הלוך חזור איך שבא לך, למשך אלפית הרגע הנדיר הזה, יש לך כוח עליון.

במחצית השנייה של אותו היום, כבר שבתי לסורי ונכנסתי לטראנס רכיבה מרתוני.

עמד בהתעללות

למזלי, הטייפון עמד בהתעללות. אך גופי פחות. בהעדר מתלים אמיתיים, הכלי הפצפון שנדפק באבנים ובאלמנטים, העביר לי זוגיות ובעיטות מספרת מכאיבות, לכל מפרק, חוליה וסחוס בגוף הרוכב המזדקן שלי. בעודי שבור, רוכב ללא עצירה בעליות לירושלים, הרי שלקושי הזה התווסף גשם קליל ומקפיא שהקשיח את השרירים העייפים גם כך.

ואז נחתה בי ההבנה: אני אכן אבא שלי. מתענג ממזוכיזם.

בסיפוריו על חציית המדינה בטיולי אופניים, תמיד זרקתי "הפולני הסובל הזה" בביטול .

ההבדל הוא שהפעם, אולי, הבנתי את מקור התחושה.

בראיית העולם שלי – אני לא חי את החיים כפי שהם נועדו לי.

מסלול החיים

בחיים שהייתי מייחל לעצמי, הייתי גדל על ידי שבט שלם של אנשים שדואג לי. הישרדותם תלויה בי ואני בהם. החיים היו בלתי סלחנים ונדרשת מיומנות ותעצומות נפש אדירות להגיע לגיל בוגר.

במסלול החיים שהמזל הגריל לי, זכיתי לחיים קלים. הם אפורים תחת אורות ניאון במחצית משעות היום אבל קלים. קלים כל כך, שאני צריך לשבור עצם בכדי לזכור כמה שימושית לי הרגל או היד ואיך בכלל היא חשה.

כל כך קלים החיים הללו, עד שיש בי ברוב הזמן, תחושה קהה, כהה ומעוננת של ריחוק בין גופי למחשבותיי המרחפות. ואני לא רוצה בה ולא מעוניין בה. אני מצפה, מחכה ורוצה באותה כאפה מצלצלת ומחרידת שגרה, מערערת תבניות שזורקת אותי החוצה מאזור הנוחות שלי. אבל מעיפה אותי אל תוך החיים האמיתיים.

זיכרון והתעוררות

בדיוק שם, בהרי ירושלים הקרירים, אחרי יומיים מפרכים שפירקו לי את הצורה במדבר החמים, זה הכה בי. הלהב המלובן של אש החיים, חותך בבשרי ומשאיר צלקת מתוקה של זיכרון והתעוררות.

מעולם לא הגעתי הביתה מרכיבה קשה וחליתי בדלקת ריאות. להיפך. הבנתי וגיליתי שאני מגיע הביתה עם אש ועוצמה לזמן רב.

את דלקת הריאות? נחטוף כבר מהמזגן במשרד.

ועוד באותו נושא:

מי שמניע, מגיע: סיפורו של מועדון קטנועי טייפון הישראלים

מפגש: מועדון קטנועי טייפון פותח את הקיץ

מדברן – חגיגת גז, טייפון ו-3 ימים במדבר

 

מודעות פרסומת

4 תגובות

  1. קסד

    נתחיל בסיפא – מן הידועות היא שטבילה בים חורף קר פותחת סינוסים ומרפאה כל שפעת ונזלת.

    מחל נא לי. אתה אולי אושיה בברנז'ה אבל מבחינתי מתמונותיך בפוסט הקודם כאן השתקף ילד צעיר, דפוק בראש אבל אופטימי.

    ופתאום בפוסט הזה מתגלה לי שאתה מדור הבינתג'בל וכאלה
    ויש לך קרפדה ואתה מאיזור ירושלים … ו.. בום!
    יש מצב שרכבנו יחד! הנבלה שלי התמגנטה פעם לנבלה שלך (יש להן תכונה כזו לנבלות – פירמגנטיות) בארמון הנציב ורכבנו יחד לאיזה ג'אבל במסגרת טיול גריאטרי.

    אם טעיתי בזיהוי לא נורא.
    עדיין כיף לקרוא.

  2. טל קורן

    כיף לי שכיף לכם , תודה . קסד אתה מדבר על הסיבוב ששושני ארגן לראות את ההרודיון? על מה רכבת?

    כרובי אני אושיה 💪

השאר תגובה