דמיינו לרגע את הסיטואציה הבאה: אתם על האופנוע בכביש מפותל עם נוף יפיפה שנמתח עד האופק מכל עבר. את הכביש אתם לא מכירים, אבל הוא מפתה ומאתגר וממש לא בא לכם לפספס את החוויה עם האופנוע.
כתב: שי נווה – פורסם במקור בדף "אופנוען מאומן" בפייסבוק (כאן)
מכיוון שזה טיול, ואתם רק עוברים בכביש הזה ולא תשובו אליו בקרוב, אתם מרימים את הקצב קצת כדי לסחוט מקסימום ריגוש. רק מה, עושה רושם שהאחיזה לא משהו. אתם מכירים את האופנוע שלכם די טוב, אבל בכל פעם שאתם מנסים להגיע לזווית הטיה שמדגדגת לכם את עצם ההנאה, אתם מרגישים מיני-החלקות, נרתעים ומנסים שוב בפניה הבאה לראות אולי זה השתפר.
את התרחיש הזה אפשר להלביש על אינספור מקומות, כבישים ומסלולים. הבעיה היא לא בכביש – אנחנו נתפסים לעניין חוסר האחיזה ומתבאסים שאי אפשר להנות. האמנם?
תראו, זה לא שאני לא משוגע על אחיזה. אני כן, ואין דבר שמשמח אותי יותר על אופנוע מאשר קטע כביש עם אספלט נושך ואכזרי, כזה שאפשר לשייף בו את האמא של הרגליות. אבל מה לעשות, מקומות כאלה הם מעטים למדי, ולא ייתכן שאגביל את ההנאה שלי רק למקומות אלו. באותו כביש חלקלק, המוח שלנו מנסה להביא אותנו לזוויות הטיה שאליהן אנחנו מורגלים כמפרישות אדרנלין. ובכל פעם שהצמיגים מאותתים שזה הגבול, אנחנו מחזקים את האחיזה בכידון ונבהלים, גם אם מעט.
חוויה שלילית על האופנוע
זו חוויה שלילית, ולא משנה כמה תמעיטו בחשיבותה, המוח לא שוכח אותה כל כך מהר, והנה עוד אחת, ועוד אחת, ועוד. וכך, במקום לחייך, נדפק לנו הכיף כבר בפניות הראשונות ואנחנו מבלים את שאר הכביש בתסכול ואומרים לעצמנו שהיינו יכולים להנות. טוב נו, להאשים את האחיזה זה קל…
אז במקום לחפש זוויות, חפשו את השחרור המוחלט של הכידון. חפשו את הקו שייתן לכם את הגז הכי טוב שאפשר ביציאה מכל פניה. חפשו את הזרימה בין פניה לפניה. ואם תמצאו את כל אלו, אני בטוח שהאחיזה לא תטריד אתכם כפי שחשבתם. זה לא שתשכיבו עד האוזניים, אלא שפשוט תוציאו את המקסימום מהאספלט המעאפן הזה, כי זה מה יש.
בקיצור – תרגול נכון לא עף על ההשכבות הכי נמוכות והמהירות הגבוהה ביותר מהרגע הראשון. תרגול נכון עוסק בצבירת חוויות חיוביות ככל האפשר בתנאים הקיימים, ועל הדרך גם מתכנת את המוח איך לחבר את כל האלמנטים וגם שומר על דופק נמוך. וכשמגיעה חוויה שלילית פעם בכמה זמן, המוח לא לוקח ללב. נקודה למחשבה.
השאר תגובה