שמוליק לקח רויאל אנפילד קונטיננטל לרכיבה נוסטלגית ונזכר, מבעד לענני האלכוהול, באופנוע אחר שמתחבא מתחת לשמיכות במחסן שכוח אל. מבחינת שמוליק, זו הייתה רכיבה על אחד מהאופנועים היפים ביותר שיש שם בחוץ.
כתב: שמוליק פאוסט
אם זה לא היה ברור עד עכשיו – אני חולה סקראמבלרים, קפה-רייסרים, וגם סתם אופנועים ישנים. למען האמת תמיד חלמתי גם לבנות קפה-רייסר משלי, ולצורך העניין אפילו רכשתי אופנוע ישן עם חבר טוב לפני כמה שנים.
את השאר – אני לא זוכר
תכננו את הכל מראש – הוא הביא את הידע המכני, הכלים והמון ניסיון לפרוייקט, אני הבאתי את החיוך היפה שלי וקצת נסיון בלגו-מכני. סגרנו על אופנוע, התקשקשנו קצת על הכיוון העיצובי, הכנו רשימת לינקים לחלקים להזמנה מחו"ל, רבנו קצת על מקום העבודה והסתבכנו די הרבה עם לוחות זמנים, אבל בסוף הגיע הרגע המיוחל – נרכש האופנוע, הוחלט על סגנון, נקבע התאריך ונפגשנו להתחיל בעבודה. הבאנו כלים, מנגל, בשרים, חבר לתמיכה מוראלית (טוב הפרוייקט בוצע בעסק שלו) וכמה בירות. אחר-כך קפצנו להביא עוד כמה בירות. ואז ערק. את השאר אני לא לגמרי זוכר. באופנוע, על כל פנים – לא נגענו.
למפגש השני כמובן שהפקנו לקחים ועל מנת למנוע מצב שבו יוצאים לסיבוב תדלוק מחדש של אלכוהול – דאגנו להביא מראש כמות מספקת.
את המפגשים הבאים החלטנו לנהל בברים. זה חוסך הרבה כאב-ראש ויסורי מצפון על הזמן והכסף שבוזבז.
לאופנוע, אגב, שלום – הוא נשאר עד היום בדיוק באותו המצב שבו קנינו אותו, רק עם הרבה יותר חלודה…
חילופי עונות
חילופי עונות זה תמיד זמן טוב להעלות זיכרונות, מזג האוויר והריחות החדשים-אך-מוכרים מעלים זיכרונות ישנים, הנוסטלגיה משתלטת והמשוררים משתוללים. ואם מדובר על הסתיו זה רק מחמיר את המצב (כן-כן, עכשיו זה סתיו, חורף בעיני זה בטוח לא נחשב).
מכיוון שתמיד רציתי להיות משורר ולהתרגש מריחות, רוחות, עננים ועלים שנושרים, ומכיוון שאני אוהב אופנועים ישנים – החלטתי שזה תירוץ מצוין להמשיך בשוונג ושאין כמו עוד סיבוב על אופנוע "רטרו" חדש ויפה במזג האוויר הסגרירי כדי להתניע את הנשמה, ואין הרבה אופנועים שהם "רטרו" כמו הרויאל-אנפילד קונטיננטל היפיוף הזה.
פרקטיים וזולים
אנפילד, אתם מבינים, לקחו את כל עניין הרטרו הזה צעד אחד קדימה – במקום לייצר אופנועים מודרניים בסגנון "כמו-של-פעם", החליטו החבר'ה באנפילד שאופנה היא עניין מעגלי ושעדיף פשוט להמשיך לייצר פחות או יותר את אותם האופנועים – ולחכות כמה עשורים עד שהאופנה תתיישר עם ההיצע. עד היום הפרנסה של היצרן הענק (!) מגיעה מאופנועים שלא השתנו הרבה (חלקם בכלל) במהלך השנים, אופנועים פשוטים, פרקטיים וזולים שנמכרים בכמויות בלתי נתפסות בתת-היבשת. עד כדי-כך שאנפילד היא בין יצרניות האופנועים הגדולות בעולם.
מה אני אגיד לכם? הלך להם. הקונטיננטל הוא אחד הדברים היפים ביותר שיצא לי לראות. יש לו סטייל בשפע, צביעות מגניבות בטירוף ואפילו תשומת לב לפרטים ברמה שלא הייתי מצפה למצוא באופנוע שנועד להיות זול ופשוט. "בנוי-כמו-אקדח" היה הסלוגן של החברה הבריטית במקור והודית בעבר ובהווה, וזה בדיוק מה שאתם מקבלים – אופנוע שבנוי כמו נשק – כבד, פשוט, אמין, עמיד וקשוח. כמעט במקרה – הוא גם נורא יפה.
סוד הקסם של רויאל אנפילד
וזה סוד הקסם של האנפילד – הוא מדבר לאנשים שמתגעגעים לתקופה שבה ההבדל בין אופנוע שטח לאופנוע כביש היה איפה שנסעת איתו, תקופה שבה רוכב ניהל מערכת יחסים אינטימית עם האופנוע שלו ברמת הצ'וק והדיזה זצ"ל (או ימ"ש, תלוי כמה אתם אוהבים להעביר שעות בהתעסקות מסוייטת עם רכיבים מעצבנים שהכלי המומלץ להתעסקות איתם הוא פטיש), או בקיצור – אם תסלחו לי על הביטוי השחוק-עד-דק – אנשים שמתגעגעים לתקופה שבה האופנועים היו מברזל והרוכבים היו מפלדה.
האנפילד מדבר לאנשים שמתגעגעים לאופנועים ישנים, אבל לא בהכרח רוצים לשלם את המחיר של אחזקת אופנוע ישן. להחזיק אנפילד זה כנראה הדבר הכי קרוב ללהחזיק אופנוע אספנות, עם כל הפוזה והסטייל – אבל בלי שום כאב-ראש, וללא התיקונים והתחזוקה המסובכת. אופנוע ישן אבל חדש, עם הזרקה ואפילו איי-בי-אס. אופנוע להניע אותו בבוקר יום-יום ולצאת לעבודה ו\או אופנוע לטיולי סוף-שבוע ארוכים – בלי לפחד להתקע ובלי לסחוב מוסך נייד ומשאית של חלפים.
סיכוי טוב
אני טיפוס די אופטימי מטבעי, ובעיקר מאוד-מאוד עקשן – אז יש מצב שזה ייקח עוד הרבה שנים – אבל ביום שאפנים סוף-סוף שפרוייקט קפה-הרייסר שלי לא ייצא לפועל לעולם – יש סיכוי טוב שאקנה לי קונטיננטל כזה.
גלריה
