רכיבה בכביש 10, היא לא קלה. גם לא לרוכב המנוסה. היא ארוכה, מפרכת, מהפנטת ומצריכה המון ריכוז. אבל עמוס ברעם, למרות כל המגבלות והקשיים, מעדיף להשאיר ולנצור בטקסט שלפניכם, את תחושת הרומנטיקה המלווה כל רכיבה אל הכביש האגדי.
כתב: עמוס ברעם
אמנם התאוששתי מיום אתמול ונתתי לכביש לשקוע, שוב, עדיין חזרתי עם אותה שאלה שככל הנראה לא תיתן לי מנוח לעולם. ולמען האמת, טוב שכך. אינני מעוניין לדמיין אחרת ואני מעדיף להמשיך ולצפות בהרים ובנוף מעבר לגבול הארוך, להשאיר את תחושת הרומנטיקה המלווה כל רכיבה אל הכביש, כמות שהיא היום, עם כל המגבלות והקשיים.
קבעתי עם אמנון ב-06:30 על האיילון ליד מחלף וולפסון. מה שלא לקחתי בחשבון הוא שכל הירידות עד אליו, יהיו סגורות בגלל איזה מרוץ אופניים שלא הייתי מודע לקיומו. יצאנו ב-07:00.
רכיבה בכביש 10 – קוד לאופנוען
כביש 10 זה כמו קוד לאופנוען. פעמיים בשנה, צה"ל עושה עמנו חסד ומאפשר כניסה אליו. פעמיים בשנה אנחנו עוזבים הכל ורוכבים אליו. כמו המוסלמים העולים לרגל. כך ההרגשה הנלווית לרכיבה לעבר הכביש האסור. כל פעם מחדש. כל ביקור בו כמוהו כבראשונה.
חניון רעים שמח לארח אותנו לכוס קפה ראשונה בבוקר. השקט והשלווה מלווים אותנו לאורך כל הדרך. גם כאן ניכרים מעט סימני טרור העפיפונים, המחדדים את המרחקים במדינתנו הקטנה. זה רק נדמה רחוק ומרוחק בעוד למעשה זה קרוב יותר משנדמה לנו. כביש 232 ימשיך להוביל אותנו עד צומת משאבי שדה. הפעם איננו נעצרים כאן ומתדלקים כדי להיכנס אל הכביש מאזור ניצנה\עזוז, יעני מצפון. הפעם אנחנו נכנסים מדרום. לפיכך, אנחנו ממשיכים על כביש 40 לכיוון שדה-בוקר ומצפה רמון.
שממה מסביב
בעבדת אנחנו עוצרים, מתדלקים , מחלצים ונהנים ממגע ציוויליזציוני אחרון עד שנצא מהכביש. הפנייה לכביש המוביל לבה"ד 1 מוכרת וידועה למי מאתנו, והפעם כביש 171 לוקח אותנו לכיוון הר חריף. אל עבר הכניסה הראשונה בכביש.
שממה סביב. שממה ושיממון. הרבה צבעים לה וגוונים. מזג האוויר הנוח מתחיל להתחמם אולם נסבל. הכביש איננו מתוחזק. בחזקת סביר. יש מאומה סביב. חוץ מגללי בעל חיים המבצבצים מדי פעם יש הרבה כלום.
אדם מכוסה כולו מניף מקל הליכה וצועד לאטו היה הדבר המסעיר ביותר שראינו בדרך. אין כלי רכב. השמים נטולי עננים. הכביש מפותל ומתפתל דבר שמשאיר אותך חד עד הסיבוב הבא, כשאינך רואה מעבר לפינה בעצם מאומה. עד אשר האנטנות של הר חריף מבצבצות. או אז אתה יודע שהגעת. אתה מחסיר פעימה של נשימה ומתרגש ונרגש לקראת הבאות.
דומה לשלנו – אבל שלהם
במחסום אנחנו פוגשים כמה חיילים חמודים המקבלים פנינו בסבר פנים מחייך. יש לנו אפשרות לרכוב דרומה לעבר הר שגיא או צפונה לעבר ניצנה. הפעם אנחנו פונים ימינה.
הרכיבה איננה מהירה. המבטים בערגה מערבה. מעבר לגדר. הנוף מוכר. דומה מאוד למה שיש אצלנו אבל זה שלהם. אצלם. פעם זה היה שלנו וזה עושה את זה מיוחד במינו.
חם. הראות איננה משהו אבל קשה שלא להבחין ולהבין את העוצמה שביופי המדברי המונח לפתחינו, כמה מטרים מאתנו, ובטווח הזמן הנראה לעין, יישאר כך. גודל הנוף המונח אל מתחת לכפות ידנו ( בתוך הכפפות) זועק על הבזבוז הגדול שאנחנו חווים מרחוק ולא יכולים להתקרב. אנחנו מתחילים לחלוף על פני אופנוענים רבים העושים את הדרך הפוך לנו. בכל נקודת תצפית הפזורה לאורכו של הכביש אנחנו פוגשים עוד ועוד קבוצות של חברים וההרגשה מעולה.
המדבר מדבר וקורא
בתוך מתחמי השמירה הרבים הפזורים לאורך הגדר, מתייצבים חיילים מצרים וקוראים לנו קריאות שונות ומשונות, כולי תקווה שזה על הצד הטוב שלהם. עמדות תצפית מעטות לאורך הכביש ובהם חיילים המתגברים את הפיקוח עלינו, התיירים ליום, ורכבים צבאיים המפטרלים על הכביש היו מנת חלקנו. לא משהו יוצא מגדר הכלל.
המדבר מדבר. קורא לנו. מבצבץ מכל מקום תצפית. אפשר למצוא המון דברים במדבר הריק הזה. אפילו את עצמך. נוף האופנועים חריג וכל צבע בהם תופס את העין. הצטרפות הגורמים הזאת, השקט, השיממון, הנוף על גווניו צבעיו ועומקו, והרומנטיקה, גורמים לכך שלרגע, אתה יכול ללכת לאיבוד, לשכוח מהתלאות ומכל מה שהשארת מאחור ( ך ההרגשה, כאילו הפלגת אל מעבר לגבול) ולהיות באמת מנותק. מרוחק מכל יישוב , אדם וקליטה סלולרית. נפלא. פשוט נפלא.
כביש 10 – לעד יהיה יעד מועדף
היציאה מהכביש באזור עזוז לבאורתיים משובשת קמעה. באמת בקטנה. אנחנו מתכבדים לסור לבית הקפה הכי מגניב שיכול להיות באזור. בעצם היחיד. מקנחים בארוחת בוקר\ צהריים קלילה ומתמלאים טיפה אנרגיה לקראת החזרה בבייתה שלנו.
כביש 10 לעולם יהיה אירוע. לעד יהווה יעד מועדף, כל עוד התנאים השוררים בו יישארו כפי שהם. כביש 10. "הכביש".
עוד טורים של עמוס ברעם על הרכיבה בכבישי הדרום:
טיול אופנועים לאילת: לפעמים הדרכים חשובות יותר מהיעד
טורים נוספים של עמוס ברעם:
אנחנו אופנוענים: המציאות שלנו היא אחרת
הנהגים במכוניות באיילון: אם לא היו מנותקים, היו הורגים אותנו קצת פחות