מירו הוא אופנוען חיפאי בעל זיכרון מתוק מתוק מגיל 16 שכל כך היה רוצה לחלוק עם בנותיו. אבל הן? מחפשות במסך הצילצולארי ילדות שלעולם לא יזכו לחוות כמו שהייתה לאבא שלהן, פעם מזמן.
כתב: מירו ברונשטיין
"מהו היום השמח בחייך?" שאלו אותי ב-"פילת" במבחנים למקומות עבודה. ילדים שנולדו? חתונה? הכל נכון.
אבל לי היה יום כזה בזכות אחד מלאך בשם אברהם פורת ממוסך בדרך יד לבנים בחיפה.
2 מטר עלייה מוסך בזווית של 60 מעלות.
שם בגיל 16 ושבועיים, רעדו לי הידיים והפיקות של הברכיים. המפץ הגדול עומד להתרחש:
הסוזוקי TS50W בצבעי שחור צהוב ומדגם 1986 הגיע!
כיסא צהוב. ניילון עוטף אותו. זה יהיה היום שבו הלב מזנק מחוץ לגבולות של תרשימי אקג. משם ואילך לא תחזור שימחה כזו לעולם. כי משם מתבגרים, מזדקנים, מקבלים אחריות.
אבל שם ב-1986 כל החיים שלי הסתכמו בדאגה להרוויח כסף כדי למלא מיכל דלק.
5 שקלים ו-60 אגרות מילאו מיכל מלא (בשקל ישן כמובן).
אופנוען חיפאי – עם סוזוקי לצד פאנטיק מוטור
השבוע עברתי עם ה-GS1200 שלי, ונחרדתי. עמדתי מוכה הלם. עצרתי ולא האמנתי.
אין מוסך. אין אברהם. אין אופנועי BSA ישנים. אין אופנועים מכוסים. מה? אבל עברו רק 32 שנה…
יש דרגסטור. פאקינג דראגסטור! רק ברגע הזה הבנתי שאני, הנושק עוד מעט לחמישים
מהאוכף של ה-BMW שאני חולה עליו, מתגעגע נואשות לימים של אז:
סטנגה, עמודו, 1 2 3 דק מלוח.
התבגרות עם סוזוקי לצד פאנטיק מוטור.
והכי הכי חשוב: בלי פלאפונים ובלי וואטסאפ.
תקוע הדראגסטור
כמה הייתי נותן בשביל שלוש בנותיי, שתרגישנה ילדות כמו אז. אני מספר להן
שמשיכה בצמה היתה סימן לאהבה וללמוד אצל שלום נהיגה במפרץ חיפה, היתה חוויה.
והן? הן ממלמלות לי תוך כדי היותן עסוקות במסך: "יאללה אבא תתקדם".
ולי תקוע הדרגסטור במקום המוסך שהלך. והחמש שקל שישים להשיג כדי להמשיך לחייך.
שלכם,
מירו המזדקן
עוד נוסטלגיה:
אנפילד בולט 500: מחיר הנאמנות לנוסטלגיה
מי שמניע, מגיע: סיפורו של מועדון קטנועי טייפון הישראלים
השאר תגובה