הקטל בדרכים הוא אסון מתמיד ומתמשך. אבל מה שבאמת מטריף את עמוס, הוא שהפכנו לאדישים. גם האזרחים, אבל גם מוסדות השלטון. נראה שלאף אחד כבר לא באמת איכפת מעבר לניד עפעף סימלי או כמה מילות השתתפות בצער. טור קצר אך כועס.
כתב: עמוס ברעם
בלי קשר ימין ושמאל, הקטל בדרכים עובר כל גבול.
פעם בעבר, אני זוכר שתאונת דרכים עם הרוגים הייתה חדשות. היה שיח. הייתה התרחשות. הפכנו די אדישים, אפטיים, מתרגשים קמעה ועוברים לסדר היום עד התאונה המזוויעה הבאה.
המלחמה בכבישים גובה מאיתנו כמות מטורפת של חללים ופצועים כמו היינו במלחמה. אני לא יודע איך זה במדינות מעבר לים ומה הסטטיסטיקה אומרת, אבל אני כן יודע שכאן במחוזותינו ההרגשה היא כאילו אילו אנחנו נתונים לחסדיו של הנהג שלידנו ושל בורא עולם.
סוגרים דילים עם נאשמים
יש מלא מרכיבים בעולם התחבורה הזה המשפיעים בסופו של יום אם אחזור הביתה בשלום, כולל אני עצמי. אבל משטרה שלא נוכחת, עונשים חסרי מידה בבתי משפט הקורסים מערכתית וסוגרים ״דילים״ עם נאשמים, חוסר בחינוך מגיל צעיר ותרבות לקויה, משווים לאירוע הטראומה הזה טירוף מערכות בלתי נשלט.
לא חשוב ימין ושמאל: מישהו מנהל בממשלה שאכפת לו צריך להרים מערכה חוצת גבולות. לגבש אסטרטגיה, לתקצב תקציבים ראויים ולהוציא אותנו מהסטטיסטיקה המטורפת הזו הרודפת אותנו בכל מקום, כל הזמן.
חלאס.
עוד טורים של עמוס ברעם:
טור דעה: השוליים בצידי הכביש והאופנוענות הישראלית
הנהגים במכוניות באיילון: אם לא היו מנותקים, היו הורגים אותנו קצת פחות
רוכבים על אופנועים מול נהגים: אנחנו והם
תדמית רוכבי האופנועים: קל לא לאהוב אותנו
אנחנו אופנוענים: המציאות שלנו היא אחרת
הרשמה לדף הפייסבוק של הכRובלוג
אחלה כתבה .מנסיון אישי אחת הבעיות החמורות היא בוחני התנועה.לא מקצועיים ולא עובדים לפי נהלים מכאן נוצר מצב שהדרך היחידה להרשעה היא עסקת טיעון.לשופט אין יכולת ליפסוק מאחר ואין לו נתונים חוקיים ואמינים בגלל עבודה רשלנית שלהם .יש לדעתי להציף את הנושא בכל דרך